דבורה בושרי
בחג השבועות, אנו מציינים את מתן התורה.
בשמות פרק כ', י"ד-ט"ו, מסופר כי כשמקבלים בני ישראל את התורה, הם מסרבים לקבלה ישירות:
"וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת."
משורות אלה עולה תחושת החמצה. עם שלם מקבל הזדמנות לשמוע את כל התורה מפי הגבורה, והנה, במקום זאת, הוא מבקש תיווך. ואכן, בספר דברים, כאשר חוזר משה ומספר את כל הקורות את העם עד כה, משתמע מדבריו כי באותה שעה הכעיס אותו העם:
"וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ--וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ--וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. "
(דברים, פרק ה' כ'-כ"ג)
אומר רש"י כי כששמע משה את המילים "ואת תדבר אלינו" אמר – "התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?"
ואילו הקדוש ברוך הוא, בניגוד למשה, רואה בעין יפה את בקשת התיווך - כך ממשיך משה ומספר:
"וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ--הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי--כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם."
(דברים פרק ה' כ"ד-כ"ה)
ומסביר הרמב"ן, שם:
אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם. והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו), כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו.
ודע, כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם, דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ואינם חפצים במעמד כזה, אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם.
בבקשת העם שלא לשמוע את קול ה', שומע הרמב"ן את רצונו של העם לקבל תמיד את הדברים בעזרת שליח, בעזרת נביא – בעזרת מתווך.
והנה, חג השבועות, כאמור, קרוי חג "מתן תורה". בניגוד לערב שבת, למשל, שבו אנחנו "מקבלים" את השבת – כאן מציינים דווקא מעשה פחות אקטיבי: "המקבל" כאן עדיין איננו יודע את נפשו, איננו מוכן, אולי, למה שניתן לו. ובכל זאת – חגיגה. צעירים היינו במעמד הר סיני, ואלוהים רצה לתת, ולא בטוח שידענו עדיין לקבל.
מה אפשר ללמוד מהמעמד הזה? שבו משה מתוסכל מכך שהעם מתרחק ומבקש תיווך, ואילו אלוהים מבין את עומק הבקשה ומקבלה באהבה במילים " מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי--כָּל-הַיָּמִים"?
מפרשים רבים מנסים למצוא את ההגיון הפנימי בסדר המצוות ובסידורן, זו כנגד זו. רבים המפרשים הרואים את הדיבר המצוה על כיבוד אב ואם כנובע ישירות מהדיבר המצוה על ההכרה באלוהים. כותב, למשל, הרמב"ן:
"כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך".
כאשר אנו מתבוננים בכך שעם ישראל ביקש לו תיווך בין מציאות האל לבינו, אפשר לנו ללמוד עוד דבר-מה חשוב על מקומם של ההורים בחיי ילדיהם. לא רק כ"בוראים" משתתפים הם במעשה הבריאה של האדם: הם משתתפים גם בכך שלהם ניתן התפקיד החשוב של תיווך המציאות אל הדור הבא. כשם שעם ישראל לא חפץ כי לא יכול היה להכיל – את המציאות האלוהית בהתגלמות ישירה, כך גם התינוק, הילד, העלם, איננו יכול להיחשף ישירות למציאות, לעולם, לבריאה האלוהית: הוא זקוק לתיווך. לשם כך יש לנו הורים. משום כך מצווים אנחנו לכבדם, כנביעה ישירה ממורא השמים שלנו, מידיעתנו את מציאות האלוהים ואת היות העולם נברא.
בחג הזה, שבו אנחנו מתמסרים לתורה כל הלילה, משתדלים "לקבל" אותה אל קרבנו מתוך בחירה ומתוך עשייה של לימוד, אפשר לנו לזכור את עומקו של המקום שבו היינו כאשר התורה אך "ניתנה" לנו - כאשר היתה היא "מתן" – משהו שלא אנחנו בוחרים לקבל, משהו שנשפך אל קרבנו כמו מציאות העולם החודרת אל קרבו של הילד הלא-בשל. וכאשר אנו זוכרים את המקום המיוחד הזה – נשתדל לזכור עד כמה אנחנו מחויבים כמתווכים, לדור שמתחתנו, ועד כמה אנחנו חייבים כבוד ומורא – למי שתיווכו את העולם בפנינו.
