ספר ויקרא נפתח בתנופה אדירה של רשימות. הפרשה שלנו מלאה בפרטים על סוגי ומיני קורבנות. את עלילות משה ועם ישראל מחליפות הוראות דקדקניות על מנחות, זבחים ועולות, ובמקום סיפור טוב אנחנו מקבלים פנקסנות.
הסיבה פשוטה: בעולם שלפני חורבן הבית, המקדש היה מוקד הקדושה עלי אדמות. המקדש היה ביתו של אלוהים, ואליו היו מגיעים על מנת לקשור קשר עם האל. מערכת היחסים של היהודי עם אלוהיו היתה מתקיימת בראש ובראשונה בבית המקדש. משום כך מובן מדוע הציוויים בנוגע לעבודת הקורבנות מקבלים את מלוא תשומת הלב, והופכים למפורטים ביותר.
אבל הסיפור אפילו גדול מזה. המקדש לא היה רק מקום הפולחן, אלא גם נתפס כמרכז העולם. אבן השתיה שימשה לקב"ה נקודת בראשית לבריאת היקום, ושמה נגזר משורש זהה למילה "תשתית". משם העולם התחיל להיברא. זוהי תשתיתו.
משמעות הצבתו של קודש הקודשים על אבן השתיה ברורה אפוא: עבודת הקורבנות מתרחשת במקום כינונו של העולם, במרכז היקום. כפי שמספר לנו מדרש תנחומא (ויקרא, קדושים, י):
"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם".
זהו המרכז. הבסיס. עבודת הקורבנות נעשית במקום בריאת העולם, וממילא ממשיכה את מלאכת בנייתו. בלי עבודת קורבנות סדירה לא יהיה סדר לעולם. בית המקדש הוא ציר העולם, מנוע היקום.
אולם עוד דבר בעל משמעות נוצר באותו מקום עצמו: האדם.
מדרש פרקי דרבי אליעזר (יא, יב) מלמד שהאל "גבל גוש עפרו של אדם הראשון במקום טהור בטבור הארץ", שכן "חבה יתירה חבב הקב"ה לאדם הראשון שבראו במקום טהור במקום בית המקדש." מקום בית המקדש – הוא מקום בריאת האדם – הוא טבור הארץ.
האדם, שנוצר על אבן השתיה, חוזר אליה כדי להקריב את קורבנותיו. מעגל קוסמי של היזון חוזר ומתגבר.
אבל מה קורה כאשר נחרב הבית? אם בית המקדש היה מרכז העולם, המנוע שמפעיל אותו ומכשיר הקשר שמאפשר לאדם לכונן מערכת יחסים עם אלוהים, מה עושים כשכל זה נעלם?
המשבר שפקד את היהדות עם חורבן הבית היה מהקשים שהיא ידעה. כל צורת הקיום הקודם נחרבה, ותפיסה חדשה לחלוטין של חיי פולחן וחיי מעשה הייתה צריכה להתגבש.
וכמו בהרבה מצבי 'אין ברירה' בחיים, היא התגבשה וקיבלנו 'מתנות' חדשות: ההלכה, שהתפתחה עם חיבור המשנה אחרי חורבן הבית, כוננה סדר חדש וקשר חדש בין האדם לאל. לא עוד בית מקדש אלא בית מדרש. לא עוד כהנים אלא רבנים. לא עוד מרכז אחד אלא מוקדים רבים. את ציר העולם המקדשי החליפה עבור היהודי הקהילה.
ואת המקדש עצמו החליף האדם.
כבר חז"ל מסבירים לנו כי "תפילות – כנגד קרבנות תיקנום" (ברכות כו😊). התפילות מחליפות את הקורבנות. העבודה שבלב מחליפה את עבודת המקדש. החסידות ידעה לנסח את הדבר באופן המפורש ביותר. הנה ר' מנחם מנדל מצ'רנוביל, בספרו 'מאור עיניים' (בראשית, יג) שקובע כי :
"נקרא האדם גם כן בבחינת מקדש… עיקר כוונת הבורא להשרות שכינתו במקדש הפרטי, שהוא האדם."
המקדש שנבנה במקום בריאתו של האדם נחרב, אולם האדם קיים, והאדם, כל אדם, הוא הוא המקדש. אבן השתיה היא הלב. היחס שלנו לאחינו מכונן ומתחזק את היקום, את המציאות כולה. כל אדם הוא מרכזו של העולם.
