לפעמים כדי להתחבר צריך להיפרד.
אברהם ולוט, שעברו מסע ארוך מחרן עד לכנען יחד, מתיישבים בארץ, והמקום נעשה צר עבור שניהם: ״וְלֹֽא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו״ (בראשית יג ו). לשניהם מקנה ורכוש רב, ורועיהם מתחילים לריב זה עם זה: ״וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט" (שם ז). אברהם, באופן, מידי מציע כפתרון להתחלק ולהיפרד: ״וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֨רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵֽעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה" (שם ח-ט).
אברהם אף נותן ללוט, אחיינו הקטן ממנו, לבחור ראשון את פיסת האדמה המועדפת עליו. לוט בוחר את ארץ סדום ״כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה״ (שם י). על רקע המריבה והפרידה בינם, הקריאה של אברהם ׳אנשים אחים אנחנו׳ יכול להתפרש כהצהרה מן הפה אל החוץ. אלא שהנאמנות עומדת למבחן מייד לאחר מכן, כאשר לוט נשבה בזמן מלחמת ארבעת המלכים: ״וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ״ (שם יד יב). אברהם לוקח את כל אנשיו ואת גיבוריו כדי להשיב מלחמה: "וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָֽרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם" (שם טז). דווקא מתוך ההיפרדות אברהם ערב לשלומו של לוט באופן טוטאלי. הוא מסכן את רכושו, את חייו, ואת חיי אנשיו, כדי להצילו. דווקא ההיפרדות מאפשרת בין אברהם ולוט קרבה ומפגש.
אותו רעיון עולה גם בסיפור הבריאה של אדם וחווה. חווה, לפי סיפור הבריאה השני של בראשית ב, נבראה מצלעו של אדם בזמן שהוא ישן:
"וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת" (בראשית ב כא-כג).
כשאלוהים מביא את האישה, ייצור נפרד ממנו, אל האדם, הוא מזהה אותה ׳מבפנים׳ – כחלק מעצמיו ומבשרו. הקריאה ׳זאת הפעם׳ מבטאת את התחושה הייחודית של התאהבות. אנחנו פוגשים אדם זר שנקלע לדרכנו, ומשהו בו כביכול מוכר לנו מבפנים.
המדרש מתאר את אדם וחווה כגוף אחד, דו-פרצופי, שעברו נסירה: ״אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דו פרצופי, בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן״ (בראשית רבה רבה ח א). בתהליך מכאיב, אלוהים מנסר את הגבים של אדם וחווה זה מזה כדי שיוכלו להיפגש כיצורים אוטונומיים. על המדרש הזה, מבטאת הקבלה את הקשר של האדם עם האלוהים. ניסור הבשר כבסיס לקשר עם אלוהים מתבטא גם בהמשך פרשתינו בברית מילה שעושה אברהם לו ולבני בריתו (שם יז כג-כו) ובברית בין הבתרים, כאשר אברהם נדרש לבתר עגלה, עז, איל ותור ולהעמיד את חלקי הבשר אלה מול אלה (בראשית טו). בתווך שבין חלקי הבשר, נוצר הקשר עם האלוהים, ואברהם מקבל התגלות.
ההיפרדות פנימית מאחר ככר פורה למפגש איתו נמצאת בהרבה מתורות נפש האדם. ימימה אביטל שמה את ההפרדות כעקרון יסודי ביכולת להזדהות ריגשית עם האחר:
"מתוך הפרדה בין העומס הקיים בקשב ובין השתדלות להתקרב לפונה… זאת אומרת רגש כלפי האדם שמולי תוך הפרדה עם החולשה, עם העומס ותוך קשב אליו" (ימימה, ציטוטים נבחרים)
לעיתים אנחנו נדרשים לחתוך בבשר החי ולהתרחק בכדי לשוב ולהיפגש בברית מחודשת.
