'עור' הוא מטאפורה ששזורה לנו בשפה לעיתים רבות: אנו יכולים לומר על אדם שיש לו "עור של פיל" או לחילופין "עור דק מדי", וגם לומר כי ברצוננו להיכנס מתחת לעור של מישהו בכדי להבין אותו.
פרשות תזריע-מצורע הנקראות יחד, מכילות חוקים רבים הקשורים בטומאה וטהרה, והסימן המרכזי לכך הינו נגע בעור. "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב). מובאים לאורך הפרשה סוגים שונים של נגעים, ולכל נגע דרגת חומרה שונה, וכן הטיפול, למן הסגר מחוץ למחנה , ועד לגילוח שיער, או הקרבת קרבן מסוים. לאחר הקורונה אנו יכולים להבין בקלות ולדמיין את דרכי הזיהוי והבידוד, ואף את הרגשות השונים המתלווים לתהליך זה.
למה עורו של האדם נבחר להיות מסמן הטומאה והטהרה שלו?
בעולם הפסיכולוגיה טבע הפסיכולוג דידיה אנזיה (1985) את המושג "אני-עור" שהפך לנפוץ ומדובר אצל הוגים רבים אחריו, כאשר העור מוגדר כמסמן הקשר הראשוני בין התינוק לאימו, ומתוך כך יחסי האדם לעולמו, וכלל מרכיבי ההתקשרות הקשורים ביחסיו לפנים-חוץ, גבולות – הכלה. העור הוא המעטפת המתווכת בין הנפש לגוף, ובין הגוף לשאר הגופים והעולם. אומר אנזייה בספרו (האני עור): "על ידי שימת הדגש על העור כגורם בסיסי שהוא בעת ובעונה אחת מערך אורגני ודמיוני, גם מערכת לשמירת נבדלותנו וגם כלי ראשון ואתר המגע שלנו עם אחרים, אני מחפש ליצור מודל אחר הנשען על יסודות ביולוגיים איתנים, ומתוכו צומחות האינטראקציות עם הסביבה…"
נדמה כי כבר בפרשה מוטבע הבסיס הראשוני להבנת הפסיכוסומאטיה של הגוף, ומחלות העור כביטוי למשהו עמוק יותר הדורש תשומת לב וטיפול. בהמשך. לאחר תיאור הנגעים השונים לעורו של אדם, ישנם סוגי נגעים המתפשטים על בגדו, ואף על קיר ביתו. כמו שרטוט מתרחב של מעגלי הכיסוי וההגנה של האדם, והכשל שמתפשט בשכבות הגבול השונות, אולי אפילו כתהליך כרונולוגי של חוסר טיפול המתפשט עוד ועוד עד שמגיע כמו כתובת על הקיר, ואי אפשר יותר להתעלם.
דוד אבידן בשירו "הכתם נשאר על הקיר", מתאר את ניסיונו הכושל להסרת הכתם מן הקיר:
"מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר."
לאורך השיר הוא מנסה בדרכים שונות להסיר את הכתם, אך למעשה הכתם הוא סימן חשוב השולח אותנו לחשבון נפש מוסרי, חברתי ופוליטי. בנקודת הזמן הזו, בשבר העצום שמתפשט, אנו צריכים להכיר בנוכחותם של הכתמים, באחריותנו עליהם, ולמצוא את הדרך הנכונה לטפל במה שהנגעים שפשטו בעורנו, בבגדינו ובבתינו מסמנים.
עור יכול להיות מסמן הנגע והפצע. ומצד שני, דווקא הוא יכול לבטא את האור, את הריפוי והבריאות. במדרש מנסים הפרשנים להבין ממה נעשו כתנות העור שהלביש אלוהים לאדם וחוה: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵּׁם" (בראשית ג, כא), בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב כָּתְנוֹת אוֹר…" (בראשית רבא, כ', יב).
רבי מאיר, כשמו כן הוא, מאיר לנו כאן יסוד אופטימי להבנת ה"אני-עור" כ"אני-אור". אם נטפל נכון בכתמים, באותה מעטפת המחברת בינינו לעולם, ובינינו לאחרים, נוכל להגיע למדרגה של בהירות וניקיון, עד לכדי אור.
כעת כשאנו בעשרת ימי תשועה, ימים של חשבון נפש רב על כתמים וכאבים, נבקש להצליח לייצר לנו שכבות הגנה שהן ריפוי ואור, שהן הארת פנים.
