מי שמאזין – פרשת כי האזינו, תשפ"ג

אנחנו מתקרבים לסוף. מזה שבועות רבים אנחנו קוראים את נאומו של משה על ההיסטוריה והייעוד, הטוב והרע שצפוי לנו, ועל הברית שקושרת הכל יחד. אך רגע לפני ברכת הסיום, משה רוצה לסכם הכל באופן שייזכר, שייחרט עמוק בתודעה, והוא בוחר לשנות סגנון, הוא פוצח בשיר.

לפני כחמש שנים נסעתי לניו יורק לבקר את דודי שהאלצהיימר כבר השתלט עליו כמעט לגמרי. התרגשתי מאוד לראותו, אך ההתרגשות לא קיבלה מענה. מהצד השני, הייתי זרה עבורו.

לאחר ניסיונות דיבוב מעטים פשוט התחלתי לשיר, מנגינות ילדות שאבא היה מנגן בגיטרה, ופתאום עלה חיוך גדול, והוא הצטרף אלי! המשכתי לעוד שיר ועוד אחד, הוא זכר את המילים גם במקומות שאני נתקעתי, ואפילו לרגע קסום אחד, הצלחנו לשיר בשני קולות.

אז מהו אותו 'כח -על' שנוצר ברגע החיבור בין המילים למנגינה? משה הביא לנו יצירה שלמה, שברור שהיא גדולה מסך חלקיה. מסורת הניגון אבדה לנו, אין כל תיעוד ללחן, או לקולו של משה. נאלץ להסתפק במילים ולחפש בהן עדויות לשאר חלקי היצירה.

'שירת האזינו' מילים, לחן וביצוע – משה רבינו (בהשראה מלמעלה):

(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי
(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

הפרשנים נוטים לראות בפסוק א' הזמנה של השמים והארץ להיות עדים לברית, ובפסוק ב' – תיאור האופן בו ירדו מילותיו של האלוהים ויחלחלו באדם. אני רוצה להציע שיש כאן הוראות הפעלה להפנמת שירת האזינו.

הפתיחה מזמינה את העולם כולו ואותנו, להיות נכונים גם לשמוע וגם להאזין. לשמוע ברובד של החוויה הפיזית של קליטת הצלילים והנאה מהם, ולהאזין בקשב עמוק, מעין שמיעה פעילה.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי – אנחנו נקראים לחוש אותו באופנים שונים: מכה בעורף כמו גשם חזק, או מחלחל לאיטו כמו טל.

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב – המילה שעירים נתונה לפרשנויות שונות, אך ברור שיש כאן שני אופנים של מגע בין הגשם והצמחייה. רסיסים עדינים על דשא רך, וטיפות גדולות על עשביה חזקה יותר.

בטהובן, בראש כתב היד בפרק השלישי ברביעייה בלה מינור, כתב את המילים: "הרגשה של עוצמה חזקה." הוא נתן הוראות לביצוע ולהאזנה לפני היציאה לדרך, כך גם כותב שירת האזינו.

אנחנו קוראים את שירת האזינו בשבת שובה, שבת שבין ראש השנה לכיפור, תקופה של הרהורים ומחשבות. מה נותר לנו? להאזין. לקולות אנשים, למנגינות, לצירופים שלהם.

בתפילות ראש השנה, אחרי כל תקיעה בשופר שרים פיוט קצר שמתאר את אלוהים כמאזין לנו:

אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ
אֵל רָם וְנִשָּׂא
מֵבִין וּמַאֲזִין
מַבִּיט וּמַקְשִׁיב
לְקוֹל תְּקִיעָתֵנוּ
וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן סֵדֶר מַלְכֻיּוֹתֵינוּ
זִכְרוֹנוֹתֵינוּ
שׁוֹפְרוֹתֵינוּ
הצירוף של מבין, מאזין, מביט ומקשיב – מביא לקבלת התפילות. ועכשיו תורנו להיות מאזינים.

רחל שפירא בשירה 'קולות' מתארת קולות רבים ושונים במרחב, הם קיימים בכל מקום, רק צריך להאזין להם, לתת להם לגעת בלב:
מי שמאזין / ישמע קולות בלי הרף / ברזי רזים / או מוזיקה סוערת /
מי שמאזין / גם בליבו עוברת מקהלת קולות רבים.
וכמובן גם מי שמאזינה.
שבת שלום

שתפו את הפוסט

מאמרים נוספים על האזינו

הישארו מעודכנים!

הירשמו לניוזלטר שלנו ונעדכן אתכם כשאנחנו מעלים פוסט חדש

על הקורסים שלנו שמעת?

אנחנו מציעים מגוון תוכניות למוסדות שלטון, ארגונים ולקהל הרחב