תן לי זמן – בדברים לפרשת כי תישא, תשפ"ה

איך בונים עגל זהב? ממש מהר! ארבעה פסוקים והנה – יש עגל. העיכוב של משה מעורר מצוקה וצורך מיידי בפסל זמין שאפשר לעבוד אותו עכשיו:" וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב א-ד). אלוהים ומשה מנסים לבנות את אמון העם בהם כל כך הרבה זמן – משה מוליך אותם במדבר צעד אחר צעד. ובמבחן הציפייה מתחת להר, העם לא מצליח לעמוד. החרדה ותחושת הנטישה גוברים ואז הם פונים להרגלים הישנים – עבודת אלילים ופסלים.

אהרון לא מתנגד להלך הרוח בעם הדורש עגל  וציפה שלא כולם ינהגו באותה צורה: "דָּן אַהֲרֹן דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמַר: אִם אֲנִי אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל ״תְּנוּ לִי כֶּסֶף וְזָהָב״, מִיָּד הֵם מְבִיאִים. אֶלָּא הֲרֵינִי אוֹמֵר לָהֶם ״תְּנוּ לִי נִזְמֵי נְשֵׁיכֶם וְנִזְמֵי בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם״, וְהָיָה הַדָּבָר בָּטֵל מִמֶּנּוּ: שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן, אֶלָּא אָמְרוּ לָהֶם: ״אַתֶּם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת שִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַצִּיל?״ לֹא שָׁמְעוּ לָהֶם" (פרקי דרבי אליעזר מה) – הנשים לא מוכנות לשתף פעולה עם בניית העגל ועם העבודה הזרה. אלוהים נותן להן שכר על כך: "וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן שֶׁל נָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּמַה שָּׂכָר נָתַן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא? לָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵן מְשַׁמְּרוֹת רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כג ה): ״הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי״ (פרקי דרבי אליעזר מה) – ואכן המנהג בעדות מסויימות הוא שבראש חודש נשים מקיימות מעין שבת: לא עובדות במלאכות מסויימות, מדליקות נר ומתלבשות בלבוש של שבת ומתכנסות וחוגגות: "ראש חודש מותר בעשיית מלאכה והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב"  (שולחן ערוך, אורח חיים תיז א).

הנשים, שאמונתן וסבלנותן היו חזקות ועמוקות יותר, לא הסכימו לתת את תכשיטי הזהב שלהן לבניית עגל הזהב. אל מול פרץ הייאוש והדחף החזק למציאת פתרונות קסם, הן הצליחו לחזיק אורך רוח ולא להצטרף למעשה. השכר שקיבלו – שמירת ראשי החודשים- קשור לכוח הנשי: החודש הוא מחזור של חיים, התמלאות והתחסרות וחוזר חלילה. החודש מחזיק בתוכו את הכל – לידה ומוות, שגרה והתחדשות. מתוך הבנת המחזוריות הזו, שנשים יודעות אותה מתוכן, הן הבינו שצריך לחכות ולקוות ושמשה יחזור ויביא איתו התחלה חדשה.

אז איך לא מתייאשים מהר? איך אפשר לחכות ארבעים יום ולילה למשה שירד מההר ואחר כך לחכות עוד ארבעים יום ולילה? איך נמצאים במצב כל כך ארוך של אי וודאות ופחד גדול? איך נצליח להקשיב לקולות שמבקשים מאיתנו להיות איתם ולא לוותר על התקווה? "קָעוּר מַבָּטִי כָּל הַיּוֹם / לִשְׁתּוֹת כָּל דָּבָר זוֹרֵחַ. / נִפְלָא מִבִּינָתִי תָּמִיד / אֵיךְ אֵין אָדָם אַחֵר בּוֹעֵר כָּל כָּךְ אֶל זֶה, / אֵיךְ אֲנָשִׁים הוֹלְכִים… / רוֹאִים יָרֵחַ… / מְנַהֲלִים שִׂיחָה שְׁקֵטָה עַל מֶזֶג הָאֲוִיר… / אֶצְלִי כָּל פֶּרַח הוּא סִכּוּי / שֶׁיִּהְיֶה פִּתְאֹם שִׁנּוּי / נִשְׂגָּב, כַּבִּיר, בִּלְתִּי מָצוּי, – / אֶצְלִי / כָּל / פֶּרַח…" (תרצה אתר, שירים 1976/7).