אחרי מות, קדושים אמור – פרשת אמור ויום הזכרון, תשפ"ב

אם בארצות הברית עטית מסכה הפכה להיות אקט פוליטי, אין זה פלא שאצלנו יום הזיכרון נעשה טעון, צבוע בצבעי הקשת הפוליטית.

כיצד נוכל לזכור את הנופלים ואת הנופלות, מתוך רגישות אנושית וגם אחריות יהודית וישראלית, מבלי לארוג את זכרם בנרטיב פוליטי זה או אחר? הביטוי ״אחרי מות, קדושים אמור״ – הנלקח מסדר שלוש הפרשיות הללו בספר ויקרא – נוגע באתגר זה.

לכאורה, אחרי מותו של אדם, אוכל להגיד עליו רק שבחים. הוא היה צדיק, היא היתה מדהימה, היא היתה מבריקה, הוא היה גיבור. דיבור שכזה טומן בחובו סוג של תמימות, הגורמת לרובנו אי-נוחות.

איך נוכל לכבד את זכרם מבלי להחטיא את פינו? דומני, כי באופן מפתיע, פרשת ״אמור״ מסייעת לנו במאמץ זה – באמצעות אחת ממלות המפתח שלה, ״חלל״.

את השורש הזה אנחנו מזהים כחלק מהשם המלא של היום, ״יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה״. ״חָלָל״ כאן מציין את אלו שנפלו בהקשר של אקט אלים, כפי שמופיע בפסוק ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ״ (דברים כא א).

אנחנו מכירים את השורש גם במובן של חילול הקודש, רעיון שמופיע בתחילת הפרשה שלנו. הכהנים מצווים: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם״ (ויקרא כא ו). המסורת היהודית מעלה על נס את שני ערכי היסוד השזורים יחד – הקדושה והחיים.

עבור חז״ל, תורת ישראל, המכוונת אותנו לקודש עלי אדמות, נתפסת כ״סם חיים״ (בבלי קידושין ל ב), כ״תורת חיים״, והם רואים בביטוי ״וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח ה) סוג של תשתית, וגם טֶלוס, לתורה כולה. עולה מכך ש״קדושים תהיו״, הציווי-על של התורה, מכוונת אותנו לראות בחיים ובקדושה שני ערכים מכוננים ובלתי-נפרדים.

כנגד, עומדים שני הערכים של החילול והמוות, שאף הם קשורים זה לזה. לפי אבן-שושן, לחַלֵל – פירושו לבזות או לזלזל. ניתן לומר, אפוא, כי המוות מניה וביה הוא סוג של ביזוי בערך המכונן את הכל, החיים.

אולם אבן-שושן מוסיף הגדרה נוספת: לחַלֵל, משמע – לפדות, ״להחליף דבר קודש בכסף״. לדוגמא: מעשר שני, שלקחו מתבואה ונועד למקדש, ניתן להמירו למעות. הדבר הקדוש כאן לא ממש נבזה, אולם ניתן לומר שהוא הותמר והוּרד דרגה למשהו (כסף) שיש לו ערך אינסטרומנטלי בלבד.

כל אלה מאפשרים רקע עשיר המאפשר, לדעתי, להבין את החללים במערכות ישראל. למדינת ישראל ערך, שכן היא נועדת לאפשר לעם היהודי חיים. נפילתם של אותם חללים אף היא ״חילול״ מצער וכואב מהסוג הזה: נאלצנו לוותר על חייהם, למרות הקדושה האינהרנטית שלהם, לטובת אותו הערך העליון והמכונן של קדושת החיים.

והנה, יש למלה חָלָל פירוש נוסף: מקום ריק. חללי מערכות ישראל מותירים אצלנו, החיים, מקום חלול – חסרון והיעדר. המסורת היהודית המיסטית של האר״י, ר׳ יצחק לוריא, מלמדת כי האלוהות היתה צריכה להצטמצם על מנת ליצור חלל פנוי שיאפשר מקום לעולם, למשהו אחר. מי יתן והחללים שמותירים אחריהם הנופלים, ייצרו מקומות פנויים שיאפשרו צמיחה ובריאה בארצות החיים.