הפרשה פותחת בצמד המילים המיוחל כל כך בעת הזו, "ויקהל משה". לשם מה הוא מקהיל אותם? מדוע דווקא ברגע הזה? איך מצליח משה לחבר את העם?
בולטת ההתכתבות בין "ויקהל משה" להתקהלויות קודמות, באוירה אחרת מאוד. "וייקהל העם על אהרון" (שמות לב, א') בפרשה הקודמת, ברגע של תסכול ובהלה, ו"וייקהלו על משה ועל אהרון" (במדבר טז', ג'), כאשר קרח וחבורתו נאספים מול משה ואהרון בהתנגדות ובכעס.
ישנן כמה דרכים לייצר יחד קבוצתי או לאומי, ובכולן צריך למצוא מכנה משותף שכולם מתחברים אליו. לפעמים יותר קל ומיידי למצוא את זה דרך התנגדות משותפת, חרדה או כעס.
אני זוכרת איך בתחילת תכנית לימודים מסוימת שלי התאספה כיתה שלמה ביום הראשון ללימודים בכעס עז על המערכת, אנשים רשפו תלונות וטענות על ניהול התכנית, ואני חשבתי לי מהצד, איך לפעמים קל בתחילת תהליך קבוצתי להתקהל נגד אויב משותף. כמובן שאנו מכירים את התופעה גם בהקשרים לאומיים, לטוב ולמוטב.
משה בוחר לאסוף את העם, רגע אחרי משבר רציני, חטא העגל והשלכותיו, ונתינת הלוחות השניים. הוא מבקש לתקן את ההיקהלות הבוסרית סביב העגל, וללמד את העם אפשרות עמוקה יותר של חיבור.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות ל"ה, א',ב').
משה מקהיל אותם ומצווה עליהם את השבת, את הקודש. אירוע משותף מהותי ומשמעותי בהוויה הזהותית-ציבורית שהוא מכונן. יום של שביתה משותפת, הרפיה, אפשרות להיפגש במרחב של מנוחה. יש כאן אמירה חדשה על היקהלות ממקום של שאר רוח, של חיבור אל רמה גבוהה יותר של הכרה וקיום משותפים שהיא מעל לימי החול.
משם ממשיך משה לבניית המשכן. לאחר הצעד החדש – להיקהל סביב המשותף הגבוה שלנו, אפשר לחשוב על בניית בית כללי למרחב המקודש.
הרמב"ן (שמות ל"ה,א') מחבר את ההיקהלות דווקא לדברי בניית המשכן, ואומר: "ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכלם ענין המשכן, אשר נצטווה בו מתחלה, קודם שבור הלוחות; כי כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם".
לדבריו, יש לגבות את איסוף העם בהרמת המוראל הציבורי, בכך שהברית בינם לבין האלוהים שרירה וקיימת כבתחילה, למרות המשבר שחוו כבר בתחילת יחסיהם איתו. יש כאן הבנה רגישה של מנהיג לצורך העם בחיזוק חיובי ותמיכה בכדי שיוכל לאסוף את עצמו.
כשאנו מנסים לאסוף מחדש עם שבור ורצוץ, מלא במטענים ותסכולים, מה דרוש לציבור בכדי להתקהל סביב טוב משותף ולא סביב מריבה והאשמות? איך משקמים היסטוריה כואבת ומייצרים מחדש אמון, שאר רוח, וחיבור לאלוהים משותף?
שאלה שאולי כדאי להשאיר פתוחה לעת עתה. ובכל זאת כשקוראים את המשך דברי משה, ניתן לומר שללא ספק המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בפסוקים הבאים היא המילה "לב". בהצמדות שונות ומגוונות: "נדיב ליבו", "חכם לב", "אשר נשאו ליבו", "נדיב לב", "חכמת לב", "אשר נשא ליבן אותן", "אשר נדב ליבם אותם".
ועל כך אומר רבי נחמן: "כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ', כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג) : "צוּר לְבָבִי"… (לקוטי מוהר"ן נו').
כשאנחנו מחוברים ללב אנחנו לא מחזיקים במקום מסוים, ואז מתאפשרת בתוכנו היכולת להרחיב טריטוריה ולפגוש את האחר.
