מהבחינה המוסרית, לא כל המלחמות שוות, ולא כל הפעולות תוך כדי לחימה זהות. אחד מהוגי הדעות הפוליטיים הגדולים של ימינו, יהודי בשם מיכאל וולצר, כתב ספר מכונן בשם ״מלחמות צודקות ובלתי-צודקות״, המתעמק בהבחנות אלה. המסורת היהודית אף היא מבדילה בין סוגים שונים של מלחמה, כגון מלחמת מצווה ומלחמת רשות, ואף היא תובעת אחריות מוסרית תוך כדי לחימה. פרשת ״כי תצא״ מתחילה בסוגיה קשה:
כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפׇּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. (דברים כא י-יד)
במלחמה, הגבולות הנורמטיביים נפרצים. האדם שמולנו כבר לא ״אדם״ אלא ״אויב״ – ולכן ניתנה רשות להורגו. בין השבויים נמצאת גם שבויה, והתורה מוסיפה כי היא לא סתם שבויה, היא אישה יפה בה הלוחם חושק. ברגע יצרי זה, בו אלימות ומיניות מעורבבות זו בזו, על סף האלימות המינית הצפויה, התורה עוצרת בפתאומיות בדרישת איפוק ומשמעת תובענית ביותר: על הלוחם להכניס את האישה לביתו, לגלח את ראשה, לקצץ את ציפורניה, ולתת לה חודש שלם להתאבל על חייה האבודים ועל מצבה העגום. אם, אחרי תקופת צינון זה, ה״לוחם״,שככל הנראה כבר לא לוחם, עדיין רוצה בה, הוא רשאי לקחת אותה לאשה, עם כל מה שכרוך בזה.
התלמוד מציע שפרשת אשת יפת תואר מצביעה על כך ש״לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע״ (בבלי קידושין כא ע״ב). לפי תפיסה זו, התורה לוקחת כנתון חולשות אנושיות, והיא מייצרת מנגנון כדי למנוע נפילות אלה. מדרש תנחומא מפרט:
״כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה״: שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה (משנה אבות ד ב). ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ'״, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ.
לפי המדרש, מטרת הגילוח וקיצוץ הציפורניים היא לכער את האישה בעיני הגבר. ואז המדרש מקשר בין פרשת ״אשת יפת תואר״ לבין שתי הפרשיות הסמוכות, האיש שנושא שתי נשים, האחת אהובה והשנייה שנואה, ובן סורר ומורה:
מַה כְּתוב [אחרי זה?], ״כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתוב אַחֲרָיו? ״כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.״ כָּל מי שנושא יְפַת תֹּאַר, יוצא ממנו בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. (מדרש תנחומא כי תצא א)
לפי המדרש, התורה מבינה לעומק את מה שהפסיכולוגיה של ימינו מכנה ״פירמידה של בחירות״: האופן בו אנחנו מעצבים את הסביבה שלנו מוביל אותנו לבחירות מסוימות. לא זו אף זו, בחירות אלה בעצמן מובילות לבחירות מסוימות, שכן הן מכתיבות את האפשרויות הצפויות, ובכך מעצבות שרשרת בחירות.
מה בין פירמידה של בחירות לבין מוסר תוך כדי לחימה? וולצר כותב:
איננו מתארים מלחמה כ״גיהינום״ כי נלחמים בה ללא רסן. מדויק יותר לומר, כי כשמוותרים על ריסונים מסוימים, האומללות של מלחמה מדרבנת אותנו לוותר על כל שריד של רסן שנשאר, וזאת על מנת לנצח. והנה העריצות האולטימטיבי של המלחמה: כשמנסים להתנגד לתוקפנות, לעתים קרובות נאלצים לחקות את הברוטאליות של התוקף, ואף לעלות עליה.
בפנינו כחברה ניצבת משימה קשה: כיצד שלא להיכנע לדפוסי ברוטאליות ואף להצדיק אותם כאילוצים שנכפו עלינו. פרשת ״כי תצא״ מציעה לבנות לעצמנו פירמידות בחירות כך שנציב בלמים מול יצרינו, בבחינת דברי בן זומא (משנה אבות ד א): ״אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.״
