כבר מתפשט שיח על ״היום שאחרי״ בחברה הישראלית. יש בזה צורך גדול, אך גם אבסורד מסוים: הרי אנחנו תקועים בהווה מורכב וקשה, ומתוכו מדמיינים יום עתידי בו נגיב לאירועי העבר, כאשר אירועים אלה טרם הסתיימו. איך מביטים אל העבר ויוצרים נרטיב, המעניק פשר למה שהתרחש ואף מכוון אותנו לפעולה?
בפרשת ״בשלח״, מתחולל האירוע המכונן של יציאת מצרים: עם ישראל עוזב את מצרים, משנה סטטוס מ״עבדים״ ל״בני חורין,״ חוצה את ים סוף בנס ומעניק לאוכלוסיות מדוכאות לדורותיהן סיפור של השראה ותקווה. עם ישראל מתלונן וטוען, לפי הסיפור שלו, שמראש לא רצו לצאת.
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד יא-יב).
"וַיִּלוֹנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז ב-ג).
למשמע סיפור עבדות מצרים שהעם מספר, מקום שהיה בו סיר הבשר ולחם משביע, לא ברור מדוע בכלל רצו לעזוב. ר׳ משה דוד קאסוטו מתאר את הפסיכולוגיה שמאחורי עיוות הזיכרון הזה:״ … עשוי האדם לשכוח את הצרות שבעבר מפני הצרות שבהווה, ולתאר לעצמו את העבר כאילו היה הרבה יותר טוב ממה שהיה באמת". הצרות החדשות משכיחות את הישנות. ומה עיקר הצרות של עם ישראל במדבר? לכאורה זה המוות, המאיים עליהם מכל כיוון. אך, סבורני, שמה שמעיק עליהם אף יותר הוא חוסר הוודאות הנוראי שפוקד אותם.
בתנאים של חוסר ודאות קיצוני – כמו אלו של עם ישראל במדבר, ויש אומרים: כמו שלנו, היום – ישנו פיתוי כפול: או להתייאש ולהרפות ידיים, או להיאחז בביטחון מופרז, ולהמציא עוגן של ודאות שאין בו ממש.
האופן בו אנחנו מציגים את העבר קריטי לבניית הנרטיב, והוא מהווה נדבך חשוב ביותר בהיערכות לעתיד. באמצעותו, אנחנו יוצרים חוסן ומעניקים משמעות הן למסע והן למקומנו הנוכחי בתוכו. עם ישראל במדבר נכשל פעם אחר פעם במשימה חשובה זו: תחת להישיר מבט אל הסבל הנוראי שהם חוו במצרים, הם מספרים סיפור שמערער על החשיבות של היציאה לחירות. אפילו אל מול מופתים כמו המן, אוכל שמיימי שלא צריך לעבוד עבורו, הם נכשלים שוב ושוב – וממשיכים להתגעגע למציאות המרה שהייתה להם במצרים. שלא במפתיע, הפחד ואימת אי-הודאות שולחת אותנו להתגעגע לעבר שלאו דווקא היה טוב.
תיקון גדול בא בקביעה של חז״ל "לסמוך גאולה לתפילה" (בבלי ברכות ט ע״ב): בדיוק לפני שמתפללים, עלינו להזכיר את יציאת מצרים. התפילה, בעיני החכמים, הינה היערכות וציפייה לעתיד. הם השכילו להבין, כי רגעי גאולה שהתרחשו בעבר מעניקים תשתית חשובה עבור כל הכנה לעתיד. לכן, חיוני להיזכר בהם ולהזכיר אותם.
מה עלינו לעשות ביום שלפני מחר? הייאוש הוא כמובן פיתוי, אך איננו אופציה מעשית. בהיערכות שלנו לעתיד, אנו נדרשים לספר סיפור מלא – על המורכבות שהייתה מנת חלקנו לפני המלחמה, ועל התקופה הזאת, שבתוך האירועים הקשים, יש בה גם רגעי גאולה מכוננים, המסוגלים להעניק לנו בטחון ביכולתנו להתגבר ולהזכיר לנו את משמעות הקיום שלנו כעם וכחברה.
