בור עמוק ומים חיים – פרשת תולדות, תשפ"ד

בשבוע הראשון למלחמה, לוויתי את בני בן-ה15 בטיול עם הכלב, ושוחחנו על המלחמה.

״המחדל של ה-7.10, והמשבר אליו ניכנס כחברה, הם ככל הנראה גדולים יותר אף של מלחמת יום כיפור,״ אמרתי לו.

״אתה רוצה להגיד שכשאני אגדל ילדים, נלמד אותם על זה, כמו שאנחנו לומדים על מלחמת יום כיפור?״ הוא שאל.

״אני מקוה שכן,״ השבתי. ״כי אחרת זה אומר שאחרי ה-7.10 היה מחדל עוד יותר גדול.״

פרשת תולדות מפגישה אותנו אף היא עם היסטוריה החוזרת על עצמה, שיש בה  העברה בין-דורית.

יצחק יוצא אל אבימלך, מלך-פלישתים, בגרר, והוא מציג את רבקה כאחותו:

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא  כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא. (בראשית כו ז)

לא זו בלבד שיצחק אינו גיבור ישראל, ואף מסכן את אשתו כדי להגן על עצמו. אף יותר חמור: זוהי חזרה על אותו התנהגות בעייתית של אביו אברהם, כשהוא ירד מצרימה:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. (בראשית יב יא-יד)

אותו פחד קיומי, אותו פתרון אומלל.

״יש מקום להניח שדור האבות ידעו אירועי קודמיהם,״ כותב אשר וסרטיל בפירושו לתורה 'ברכת אשר'. הוא ממשיך: ״ואם כן, קשה: כיצד זה חוזר יצחק על מעשה אביו?״ האם יצחק ידע על אברהם, ובמקום ללמוד מטעויותיו חזר עליהן? או לחלופין יצחק לא ידע על טעויות אביו, ובאיזה כוח שאולי גדול ממנו חזר עליהן.

אם לחזור למציאות הקשה שלנו: איזה טעות חמורה יותר – שלא באמת למדנו לעומק על טעויות מלחמת יום כיפור, או שידענו על המחדלים ולא הצלחנו לחמוק מהם? הייתכן כי לא באמת למדנו מה זו טעות עומק ב״קונספציה״ ואיך היוהרה יכולה להתקיל אותנו? או שמא ״ידענו״ אך לא באמת הפנמנו?

פרשתנו מעמתת אותנו עם הבעיה, אך בחסדה, היא גם מציעה פתרון.

וְכָל-הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. … וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. (בראשית כו טו-כ)

אברהם חפר שבע בארות המים, אלה שעל שמם המקום נקרא באר שבע. במשך השנים הפלישתים סתמו בארות אלה, עד שלא נשאר בהם מים חיים. יצחק היה יכול להעתיק מקום ולחפש מקורות מים במקום אחר: לפלס לעצמו דרך חדשה, שונה מזו של אביו. אולם הוא מחליט דווקא לחפור את אותם בארות המים שחפרו אביו: לפנות את העפר שהצטבר, ולהעמיק את החפירה עד שיגיע למים חיים.  לא זו אף זו, הוא מתעקש לשמור על שמותיהם, לאמור – לשמור רצף היסטורי-תודעתי. בכך יצחק מסמן לנו אופציה בין-דורית אחרת, של העמקת התשתיות ומקורות ההזנה אותם אבותינו יצרו.

ישראל של אחרי ה-7.10 תהיה ישראל אחרת, וכעת אנו נדרשים לריקוד בין-דורי מורכב: ללמוד מטעויות קודמינו; לא לחזור על אותן הטעויות; ומאידך, לזהות את אותן תשתיות ההזנה שאותם הם הניחו, ואם נוכל – להעמיק בהן  כדי למצוא מים חיים .

שבת שלום!