בפרשת "שמיני" מתרחשת תזוזה במוקד העניין של חומש ויקרא לעיסוק בטהרה. אם במהלך עשרת פרקיו הראשונים ההתמקדות היתה ב"תורת כהנים", כלומר בדיני הקורבנות לסוגיהם ולפרטיהם ודקדוקי עבודת אהרון ובניו הכהנים במשכן, בפרשת "שמיני" המוקד מוסט לענייני טומאה וטהרה של איש ואשה מישראל. בפרקים אלו מורה התורה על: דיני טומאה וטהרה שקשורים באוכלים ומשקים (פרק י"א), לידה (פרק י"ב), מחלת הצרעת בגוף בבגד ובבית (פרקים י"ג-י"ד), הפרשות הגוף (ט"ו), והשיא בעבודת טהרת המקדש ביום הכיפורים "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט"ז, טז).
כמו רוב ענייני הקרבנות, גם הלכות טומאה וטהרה רחוקים מאיתנו היום. אמנם מקווה-מים של טהרה משמש גם היום לנוהגים להיטהר בהזדמנויות שונות, אך ככלל, אין לנו מגע מעשי בחיים היומיומיים עם הלכות אלו. ועם זאת, נדמה שעדיין ניתן ללמוד מהלכות אלו על אופי ההתנהלות הראויה והתקינה של אדם ושל חברה.
אין איסור להיות טמאים. הטומאה היא חלק מהחיים הרגילים של האדם – במגעו, באוכלו, בגופו, בחוליו, בחייו המשפחתיים הנורמליים. יש אפילו מצווה – לוויית המת – כדי לגמול חסד של אמת ולקוברו, אנחנו נטמאים. התורה היהודית לא דורשת התרחקות והתנזרות מהחיים, שמטבע הדברים, כוללים גם טומאה. לאורך הדורות היו קבוצות שבחרו בחיי פרישות, דוגמת כת מדבר יהודה שחיה במערות לחופי ים-המלח, אך הן אינן דרך המלך של החיים היהודיים. לאדם טמא יש מגבלות רק בכניסה אל המקום המקודש ונגיעה בקודשים, בלשון הרמב"ם: "כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו… אבל החולין אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים… מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל… מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן" (הלכות טומאת אוכלין פרק ט"ז).
מטומאה ניתן להיטהר, התורה שבה ומדגישה זאת שוב ושוב. הטומאה היא זמנית, ולאחר זמן מסוים ועם פעולה מסוימת חוזר האדם להיות טהור. התורה היהודית לא משאירה את האדם כלוא בטומאתו, לא טוענת שהאדם טמא מיסודו. להיפך – "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר).
על גבי זאת, הלכות טהרה, מציבות דרישה מוסרית ורוחנית להטבת ההתנהגות ולשאיפה למעלה – שוב בלשון הרמב"ם: "טהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם" (שם). התורה מסמנת רף גבוה ומשמעותי לאדם ולחברה בדגש על טיוב המעשים ומוסריות ההתנהגות והמידות שבחיים הרגילים – ולאור פרשיות שמתפרסמות חדשים לבקרים – יש לכולנו עוד עבודה.
בימי הזיכרון שאנו מצויים ביניהם – בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה מושגי הטהרה והקדושה נוכחים מאוד. לפעמים בתודעה שלנו חובר דווקא המוות לקדושה ולטהרה. הקשר בין מוות לקדושה הלך והתעצם במהלך ההיסטוריה רווית העקידות של העם היהודי, והרעיון מתעצם סביב ימי הזיכרון, כמילות התפילה: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים לְנִשְׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים… וּמָסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הָעָם וְהָאָרֶץ…". אך אל נתבלבל – קדושת יקרינו והדורות הקודמים שמסרו נפשם על יהדותם, ארצם ועמם היא לא קדושת מוות היא קדושת חיים. הם התעלו במעלות קדושים וטהורים של חסד ומישרים, אמונה ומוסר, אכפתיות וערבות. הם שבמעשיהם ציוו לנו את החיים, חיים שיש בהם ערך ומשמעות. הלוואי שנהיה ראויים להם בדמות בניית חברה של נשמות טהורות.
