מנהגי האבלות, המתגברים לאורך שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מנכיחים את טרגדיית החורבן ואת צער הגלות. לאורך הדורות, עם השתנות התנאים הגיאו-פוליטיים, נבחנה מפעם לפעם הרלוונטיות של מנהגים אלה: בשיבת ציון של ימי בית שני, תהה הנביא זכריה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים"? (זכריה ז, ב), ומאות שנים אחריו ניסה ר' יהודה הנשיא לבטל את צומות י"ז בתמוז ותשעה באב "בִּיקֵּשׁ רִבִּי לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְאַב וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ", (ראו בבלי מגילה ה; ירושלמי מגילה א,ד).
כך היה גם בשיבת ציון המודרנית של מדינת ישראל. ברל כצנלסון, איש העלייה השנייה, מספר כי בעת התנדבותו לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ביקש לציין את תשעה באב בהפוגה מתרגילי הסדר והמשמעת הצבאיים – אך נתקל בהתנגדות של חבריו, שטענו ש"כבר נגאלנו". יש שאף נימקו זאת בפסוקו של ירמיהו: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן". ברל לא סבר כשיטתם – בוודאי לא "כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד", וטרם הושג השחרור המעמדי והכלכלי.
נוסף על כך, כצנלסון גרס כי אף הישג אינו מחוסן ומובטח מפני נפילה. לכן, יש לאשרר את ערכינו, לבצר את הישגינו, ולא ליפול למלכודת השאננות: "בחיי חברה אין ודאות, אין מקום לשאננות, אלא שתמיד אורבות סכנות איומות […]. והישגים תמיד טעונים בדיקה וביצור מחדש."
קל לנו מדי להסתגל למצב הרווחה החדש, לשכוח את מצוקותינו בעבר, לפתח אדישות להישגינו – ומכאן קצרה הדרך לאובדנם. לכן דרושה היזכרות מתמדת בדרך שעשינו ובמקום שממנו באנו.
בשנת 1942, בעוד מגיעות הידיעות הטרגיות מאירופה, כצנלסון דרש: "אם רצוננו שהילד בארץ לא יהיה זר לסבלות עמו, חייבים אנחנו לספר לא רק ביציאת מצרים, אלא אף בשעבוד מצרים. וחוסר תשומת-הלב ליסורים שלנו, חוסר כוח ליסורים שלנו, יש בו להפחיד."
האתוס הציוני בראשיתו לא היטיב להתמודד עם מורכבות החוויה של חיי הגלות: הוא נטה לשלילה גורפת של האפשרות לקיום יהודי בגלות, נטה להימנע מזיכרונות הדלות והמצוקה, והדגיש תחתיהם גילויי גבורה ותקומה.
אך חוויית הגלות, על מכלול היבטיה, מקפלת בתוכה חלקים חיוניים מהקיום האנושי: גם היבטי היצירה, כמובן – אך גם היגון, הכאב, המבוכה, ועמם ההתמודדות היומיומית האפורה, הלא-הירואית, אבל האנושית והחשובה.
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכׇל־חֵפֶץ", כדברי קהלת. כשם שהיה צורך לרבים בשעתו לפסוח על פרקים מסוימים בגלות כדי לעשות את הקפיצה הציונית הנחשונית – כך בימי ריבונות ורווחה אנחנו יכולים ונדרשים לחזור אליהם.
ציוּן יום אבלות וחורבן, בתוך מציאות של מדינה ריבונית, מהווה תנועת האטה, מעבר מעשייה (doing) לשהייה (being), ממאז'וריות של מנצחים למינוריות של מי שעולמם חרב עליהם.
המסורת העתיקה שלנו חורזת את חורבן בית ראשון ואת חורבן בית שני לאותו מועד, ומוסיפה להם את חורבן ביתר בימי מרד בר כוכבא. ההיסטוריה הקרובה שלנו הוסיפה למועד זה את חורבנם של מתיישבי גוש קטיף ושל ציבור גדול שעטף אותם, כאב את כאבם וזעק את זעקתם. השנה אנו מגיעים למועד זה כשציבור גדול נוסף חש שהוא נעקר, שהדברים המקודשים לו מאוימים, והוא כואב וזועק.
בתשעה באב השנה, אולי נשים עצמנו בנעלי מי שחש שעולמו חרב עליו. נאפשר לעצמנו להתפרק, להיות דואבים, עצובים וחלשים. גם נתרגל אמפתיה לכאבם של אחרים, נקשיב ונשהה. משהו מתוך אלה אולי ניקח איתנו גם כשנחזור למחרת למציאות של ריבונות ושל עמידה על שלנו.
