מנהיגות אמיתית נמדדת בשעת משבר, באופן בו היא מתפקדת ושומרת על קור רוח ונותנת מענה לכל מי שזקוק להנהגה שלה.
"וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית ז יז-יט)
המבול הוא מצב קטסטרופלי מתמשך. התיבה נועדה להעניק מרחב זמני, מה שיותר בטוח בתוך הכאוס. נח ובניו היו המנהיגים של התיבה במשך החודשים הרבים שהתיבה הטלטלה על המים שכיסו את הארץ. המדרש מתאר את העבודה הבילתי פוסקת שתפעול התיבה דרש מהם:
"אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשָׂה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו, לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עָסוּק לָזוּן אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ עִמּוֹ.
יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ בְּשָׁלוֹש, וְיֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר. וּמָה הָיָה מַאֲכִילָן? כָּל מִין וָמִין לְפִי שֶׁהָיָה לָמוּד: תֶּבֶן לִגְמַלִּים, זְמוֹרוֹת לְפִילִים, שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרִים, חֲצוּבוֹת לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת (בנות יענה). פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ' (בראשית ז, כג) – שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת" (ספר האגדה).
בזמן שאולי דאגו לחבריהם ומכריהם ומשפחתם, שלא עלו איתם לתיבה, נוח ובניו היו צריכים להכין מראש את כל המזון והציוד לכל חיה וחיה, להיות נכונים לכל צורך, בתקופה שלא ברור בה מתי תסתיים ואיך תסתיים, לטרוח בכל שעות היממה, ועוד לקבל נשיכה ממי שהאכילו. יש כאן אחריות גדולה, אתגר נפשי ופיסי ורגשי, שכמנהיגים הם צריכים לעמוד בו.
תיבה נוספת שצפה על פני מים, היא התיבה שבה שמה אימו של משה, את משה, על היאור: "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג). את נוח אלוהים משלח אל התיבה. בתיבת משה, אימו היא שמשלחת אותו. משה התינוק לא יכול לדאוג לעצמו, ועד שבת פרעה תמצא אותו, התיבה היא המרחב שאמור לתת לו הגנה, יחד עם אחותו שמתבוננת ומגינה מהצד, המרחב שלקראת השלב הבא בחייו של משה ושל בני ישראל.
תיבה נוספת שמשמשת מרחב מעבר היא ארון המתים שרבן יוחנן בן זכאי יוצא בו מירושלים ומכונן את יבנה. אותו ארון שנישא על ידי תלמידי חכמים כשמסביב יהום הסער, מצור על ירושלים, שלטון של קנאים, חורבן ממשמש ובא והתיבה היא המוצא האחרון, בה רבן יוחנן בן זכאי מת, לכאורה, ונולד מחדש מחוץ לעיר, כדי לכונן מציאות חדשה לגמרי. פני האנושות בפרשת נוח רעים מאוד. התיבה היא מרחב מוגן בתוך זמן כאוטי הצופן בחובו עולם חדש. רבן יוחנן בן זכאי מתוך תיבת ארון המתים מאפשר המשכיות של רוח וחיים ליהדות. משה נולד מחדש מתוך תיבת הגומא לייצר עולם של תקווה וחירות.
"יוֹכֶבֶד מְזַפֶּתֶת אֶת הַתֵּבָה / יָדַיִם שֶׁל קִבּוּצְנִיקִית / זְקֵנָה וְחִיּוּךְ שַׁאֲנָן / כְּשֶׁתִּפְגֹּשׁ בַּשְּׁבִי אֶת פַּרְעֹה / הִיא לֹא תִּתֶּן לוֹ אֶת / הָעֹנֶג לִרְאוֹת אוֹתָהּ בּוֹכָה. / בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת תִּשְׁלַח / אֶת תּוֹרָתָהּ הָלְאָה / בִּנְהָרוֹת הַמִּנְהָרוֹת / הָאוֹיֵב יוֹרִיד יָד מֵהַנֶּשֶׁק / וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר / וְהִיא / בּוֹרֵאת / מְצִיאוּת" (מבול, אירית פיינגולד).
אנחנו נדרשים לתיבה, ובה טמונה חכמה של זקנות וזקנים וגרעין של עולם חדש, לחיים טובים, בטוחים, מתוקנים.
