איך מרימים את השיח?
פרשת בשלח מתארת בפסוקים יפהפיים את קריעת ים סוף. אירוע מלא הוד, שהוא לב ליבו של שלב המעבר מעבדים במצרים לעם חופשי, שמייצר קשר מחודש לאלוהים. קריעת הים מגלמת את התהליך באירוע מוחשי וסמלי מאד, שחותם את המעבר, מכלה את האדונים הקודמים סופית, ומוציא את העם לדרך חדשה.
לא פשוט לנטוש שפה של עבדות והרגלים. פעמיים לקראת האירוע הזה יש רגעים עדינים של התמרת שפה, שכמו מסייעים לעם להתלמד ולתרגל את המעבר הקרב ובא.
הרגע הראשון מתואר כשבני ישראל בדרכם במדבר, רואים את המצרים מגיעים ומשיגים אותם. הנפילה הקשה מ"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח) מגיעה מיד, "וישאו ישראל את עיניהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ".
מיד אחר כך הם פונים אל משה בטרוניה על שהוציא אותם ממצרים וטוענים "הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". משה בתגובה עונה "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום…" ומחזק אותם שה' ילחם להם מול המצרים.
ברגע הבהלה, בני ישראל שוכחים את כל ההתרוממות הרוחנית שהיו שרויים בה, וחוזרים ברגע חד וקצר לתודעת העבדות, מתחרטים וכועסים על משה. משה, לא נענה לשיח החרדתי ומתייחס לטענותיהם, ואינו מסביר להם למה היה נכון לצאת ממצרים, או מה הוביל אותו בשליחותו. הוא נשאר יציב, ומשרה ביטחון גם עליהם. פעמיים הוא חוזר על המילה "היום": מחזיר אותם לאפשרות לחשוב מחדש, מתוך ההווה, ולא לשוב לדפוסי החשיבה של העבר. יש בזה גדולה רבה כמנהיג שאחראי ל"מצב רוח התודעתי" של העם. היכולת לא להישאב לשיח רגשני, מבוהל, מאשים, שלרוב מדבק וגורר תגובתיות, אלא לשמור על תדר גבוה יותר, להיצמד למטרה שלשמה התכנסנו, ולהזכיר לעם את המקום הפנימי הגבוה שלו, האמונה באלוהים. דרושה יציבות פנימית בכדי לענות ממקום כזה, ולייצר אפשרות גבוהה יותר של דיבור.
ואז אלוהים לוקח עוד צעד. אחרי שמשה מחזק את העם, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", אומר אלוהים למשה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". גם את השפה של משה אפשר להתמיר שוב. משה מציע לעם להחריש ולבטוח בה', ואילו ה' מבקש שינקטו בפעולה, שישתתפו איתו במאורע. לפעמים כשמישהו מבוהל ונכנס למצב של קיפאון, צריך לדרבן אותו לזוז, להיות בתנועה. ואולי יש כאן בדבריו של אלוהים גם טענה כנגד צעקתו של משה. אמנם הוא מרגיע את העם אך מסתבר שבערוץ התפילה שלו עצמו לאלוהים, הוא עדיין צועק. יש כאן דרישה ממנו למצוא רוגע פנימי וכן גם בעבור עצמו, כמנהיג.
בימים טרופים כאלה, כשהשיח הציבורי מלא במרחבי חרדה ובהילות, ניתן לרגעים כאלה להיות לנו להשראה. רגעים עדינים של התמרת השפה, מייצרים עוד ועוד התרחבות של תודעה, למידת אפשרויות חדשות לשיח ומתוך כך לפעולה והתייחסות למציאות. היכולת להתנער משרידי עבדות, להתעלות מעל לשיח של חרדה, אל ביטוי קונקרטי של אמון, של מבט מחודש לכאן ועכשיו, חשובה מאד ליצירת אטמוספירה בריאה של עם. מתוך כך אפשר להמשיך ולהרחיב את מנעדי הפעולה, למעורבות חדשה וליצירת תחושת שייכות ומשמעות. או אז, נהיה ראויים ללידה מחדש בתעלת ים סוף, והשפה תהפוך לשירה חדשה.
