חג החירות קרב ובא
מה מורכבת חירות?
מה מאפשר אותה?
פרשת צו נפתחת בצווי לעבודת הכהן הגדול: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה […] וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ו, א-ה).
לפני עבודת הקודש החשובה של הכהנים, הבאה לכפר על מעשי ומחשבות בני האדם, ניתנת המסגרת שהולכת להחזיק את הכל. המסגרת כוללת שימור אש התמיד, ניקיון המזבח והוצאת הדשן (הפסולת שנשארת מהקורבנות) אל מחוץ למחנה. עבודה סיזיפית של תחזוקה שותפת: כל בוקר צריך לנקות, כל ערב צריך להשאיר מסודר. כך בעבודת הקודש, כך בחדר הניתוח, כך בכתה בבית הספר, כך בעבודה בשדה וכך במשרד. בכל מקום ובכל עבודה. ומי עושה את כל זה? בפרשה שלנו – אלה הכהנים עצמם. אין להם עוזרות ועוזרים, הם בעצמם המנקים והמכינים. עבודת הכהנים היא על-הירארכית. הכהן ממלא את כל התפקידים בבית המקדש הקשורים לעבודת הקורבנות.
אגי משעול מתארת את הרצון הפשוט להיבלע בתוך מסגרת שתתפקד את מסגרת החיים ולא לתחזק אותה בעצמנו : "גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן עִם עֲקֶרֶת בַּיִת / לְהִטַּשְׁטֵשׁ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ עִם אוֹרוֹת הָעֶרֶב / רֵיחוֹת סָלָט וַחֲבִיתָה / לִחְיוֹת בְּצֵל הִתְרַחֲשׁוּתָהּ / שֶׁתְּגַדֵּל אוֹתִי כְּמוֹ כֶּלֶב אוֹ חָתוּל אָקוּם / אִישָׁן / מֻקֶּפֶת בַּחַשׁ חַיֶּיהָ חוּגֵי יְלָדֶיהָ / וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי שׁוּם אַחְרָיוּת / לַזִּמְזוּם" (אגי משעול, מבחר וחדשים). משאלת הלב, שההיבלעות בתוך רחם גדולה, תתן מנוחה מזמזום דרישות היומיום הבלתי פוסקות.
הביטוי 'בבוקר בבוקר', המתאר את זמן עריכת העצים לאש התמיד ומבטא חריצות של עבודה, מופיע מלבד פרשתינו גם במקום באיסוף התרומות למשכן: "וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות לו, ג). שטיינזלץ מפרש: "האומנים שמשה הזמין נענו למלאכה בהתנדבות. וַיִּקְחוּ בעלי המלאכה מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ, וְהֵםישראל הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בוקר אחר בוקר. לאחר קריאתו של משה לעם לתרום למשכן, הביאו ישראל את נדבתם במשך יום שלם ולמחרתו". ההתגייסות לנדבת המשכן הייתה במלואה, כך שמשמרת הערב והבוקר התחברו. גם בעיניי הכהנים העמלים על עבודת הקורבנות, הימים מתחברים ליום ועוד יום, שרשרת ארוכה של עבודת תחזוקה ועבודת קודש.
ובתוך שקשוק השגרה, נוצרת חירות. "בחריפות הזאת / עוד יום, עוד יום / ובצפיפות הזאת / עוד יום, עוד יום. החזאי מוסר את התחזית / משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית / ויש כאן מקום לדמיון / עוד יום, עוד יום" (רחל שפירא- עוד יום).
אני חושבת על החטופות והחטופים בעזה, שבתוך כל המציאות הנוראה בהם הם שרויים, הם גם נותקו מהיומיום, הדברים הקטנים שממש לפעמים נמאסים ושחוזרים על עצמם יום אחר יום – להכין סנדוויץ, לזרוק את הפח, לשטוף כלים… ובעצם, כמה חירות יש בהם. כמה געגוע לפשטות החיים איתם. והלוואי ויחזרו מהר להוציא את הכלב לטיול, לסדר את הכלים בארון, לקפל כביסה כמה שיותר מהר.
