בשאלת ההעברה התרבותית מדור לדור, ובשאלת השימור והשינוי, רבים פנו לדימוי של ירושה. מיהו היורש הנאמן? מה מצופה מיורש לעשות בירושתו?
בהקשר היהודי-ישראלי ידועה תשובתו של עמוס עוז:
"אני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם."
גם מאיר בוזגלו דן ביחסים בין "ישראליות, יהדות ושאלת היורש הנאמן", וכרך את תביעת הירושה גם במרכיב הנאמנות – שאינו סותר אפשרות של שינוי, ובלשונו: "בשינוי זה איננו מתנערים מנאמנותנו לאבות".
בפרשת 'עקב' מהווה השורש י-ר-ש מילה מנחה, וחוזר בהטיות שונות. אך המעניין הוא שיש לו שתי משמעויות הפוכות לחלוטין:
האחת, המוכרת לנו, היא של קבלה, שימור, העברה של דבר מגורם א' לגורם ב'. לדוגמה: "כׇּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם." (ח', א').
לעומת זאת, השנייה היא של השמדה, מחיקה, פינוי של דבר א' כדי לעשות מקום לדבר ב'. לדוגמה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא־הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ." (ט', ג') .
המילים הנרדפות כאן ל"הוריש" הן 'השמיד', 'הכניע', 'האביד'. שימוש כזה מופיע כמובן גם במקומות אחרים בתנ"ך, כגון שמות ל"ד, כ"ד; שופטים א', ל'; ועוד.
אם כן, כאשר ה' מוריש לנו את ארץ ישראל, האם הוא מעביר אותה לידינו כפי שהיא, במלוא תפארתה ("וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", ו', י"א) – או שמא הופך אותה לענייה (מוריש מלשון רש), לריקה, כדי שנוכל להיכנס אליה ללא קושי של יושביה הקודמים ושל מנהגיהם ("פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא־תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם…", ז', כ"ה)?
נשים לב שלא רק השימוש בבנין הִפעיל – 'הוריש' – הוא בעל שתי משמעויות הפוכות, אלא גם בבניין קל – 'ירש': עם ישראל יורש לא את הארץ, אלא גם יורש "גוים גדולים ועצומים" (ט', א'; י"א, כ"ג). גם בפעולת הירושה – לא רק ההורשה – טמונה האמביוולנטיות הזו.
בחיינו האישיים והתרבותיים – האם אכן אנחנו מקדישים זמן לסנן מה אנחנו רוצים להעביר הלאה ומה לא, ומה מקבלים ומה לא?
מעצבי התרבות היהודית-עברית החדשה הבינו את השניוּת הזו, ואף את הכרחיותה. ח"נ ביאליק השכיל להראות (למשל במאמרו 'הספר העברי') שבכל שלב של כינוס בתולדות התרבות היהודית (חתימת המקרא, המשנה, התלמוד ועוד), מתבצעות בו-זמנית הפעולות של חתימה ושל גניזה. ברל כצנלסון, תלמידו, טבע משפטים שהרבו לצטט בעבר:
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. […] ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? […] דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחֲלוּדָתָן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."
שניהם הבינו ששתי הפעולות הללו – שתי המשמעויות של 'לרשת' או 'להוריש', אם תרצו – חיוניות ומשלימות זו לזו. כך היא דרכה של המורשת היהודית, ודרכנו בה.
