הפרשה נפתחת במותה של שרה. שרה מתה משברון לב: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג א-ב). מותה נקשר, על פי המדרש, עם העובדה שכמעט איבדה את בנה יצחק. היא לא מצליחה להתאושש.
גם יצחק הולך עם כמעט-אובדנו בליבו: המדרש מפרש "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה) – "ארמי – זה אברהם, שנקרא אב לארם (אברם) שירד למצרים. אובד – זה יצחק שנעקד כשה, ותעה ואבד בעוורונו, שנאמר: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" (תהילים קיט, קעו). אבי – זה יעקב, אביהם של בני ישראל שירד למצרים, שנאמר: "הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, ג)" (מדרש הבית, הצעה לסדר הגדה של פסח מסורת וחידוש, הוצ' משכל, עמ' 49). יצחק נקרא ה'אובד'. ללכת לאיבוד זאת חוויה קשה – חוויה של אובדן של העולם והחוקים המוכרים. הטראומה שעבר היא כל כך קשה. אביו היה מוכן לעקודו וזה ודאי נחווה כבגידה, חוויית פחד המוות שלו עצמו. זוהי התמודדות כפולה שדורשת כוחות נפש גדולים. האם ליצחק יש אותם?
לאחר ששרה לא עומדת בזה, ליצחק התמודדות נוספת: מות אימו. הדרך היחידה של יצחק להמשיך לחיות היא למצוא את האשה שתראה ותסמן לו חיים והמשכיות: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל […] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סא-סז). יצחק מתחתן עם רבקה ובכך מתנחם. בהמשך נכיר את רבקה כאישה אקטיבית ומשנה מציאות, אישה שלוקחת את גורלה בידיה ונעזרת בתכונותיה הטובות כדי לעצב את חייה. נוכחותה מחזירה את יצחק לייעודו כאחד מאבות האומה. היא מובילה איתו את המשך הסיפור של העם היהודי.
איך קמים משברון לב? איך נעזרים בכוחות פנימיים להשפיע על המציאות השבורה והקשה שאנחנו נתונים בה? איך נשתקם ונבנה את העולם מחדש מתוך האסון שחווינו ושאנחנו חווים?
"שֶׁמִּישֶׁהוּ יַגִּיד דְּבַר מָה / קָלוּשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ יִלְאַט, יִלְחַשׁ / אוֹ יְהַסֶּה / שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְתַּח חַלּוֹן / אֶשְׁנָב אוֹ צֹהַר / צַר, שֶׁמִּישֶׁהוּ יַרְפֶּה, יַתִּיר / שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְשֹׁר / אֶת הַקְּצָווֹת, בְּרֹךְ / אוֹ לֹא, / שֶׁמִּישֶׁהוּ יִכְרֹך, יִצְנֹף / אוֹ יְחַבֵּק אֵלָיו / שֶׁמִּישֶׁהוּ יַנִּיחַ יֵשׁ בְּתוֹךְ / הָאֵין שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחֲזִיר / יָשִׁיב כָּל מַה שֶּׁלֹּא שֶׁלּוֹ / שֶׁמִּישֶׁהוּ יַקְשִׁיב לַטַּל / לַמַּיִם צְלִיל שָׁמַיִם / שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְקַח עֵינַיִם / וְיִרְאֶה, שֶׁמִּישֶׁהוּ / יַבִּיט אָחוֹרָה עַד / שֶׁמִּישֶׁהוּ יַרְגִּיעַ / אֶת הַזְּמַן הַזֶּה" (תפילה, איריס אליה כהן)
יש מצבים שטוב לנו שמישהו יכניס יש בתוך האין. שמישהו יחזיק לנו את הנטל כשאנו מתעייפים. " וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ לא). בתוך הרקמה האנושית המחוברת שאנחנו בה, אנחנו מחליפים כוח בינינו, מישהו קם ללא כוח, והאחר סוחב בשבילו, למחרת מתחלפים.
כוחו של יצחק אל מול אתגריו הוא בכך שאפשר לרבקה להיכנס לאוהלו לנחם אותו. כולנו שותתים ומדממים, נעים בין ייאוש לתקווה. גם אם באופן אישי לא תמיד יש לנו כוח, נתכנס באוהלנו ונתנחם יחד
