ביום השמיני של חנוכת המשכן, החגיגה מגיעה לשיאה: אהרון מקריב את הקורבנות, נושא את ידיו לעם, מברך אותם, ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל־כׇּל־הָעָם״ (ויקרא ט כג). לו זה היה תסריט הוליוודי, הסרט היה מסתיים כאן. אבל זו התורה, והסיפור ממשיך:
״וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳׃״ (ויקרא י א-ב)
פרשנים מציעים הבנות מגוונות על אודות טיב החטא של נדב ואיבהוא. על פי מסורת שכיחה, המתבססת על סמיכות פרשיות בין סיפור זה לבין הציווי העוקב, ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם״ (ויקרא י ט), חטאם של נדב ואביהוא היה בכך שניגשו אל עבודת המקדש תחת השפעת אלכוהול. לפי פרשנות אחרת, הדגש על כך שהם הקריבו אש זרה ״אשר לא ציווה אותם״ מלמד על חשיבותה של דביקות דתית המתבססת רק על פי קיום מצוות מפורשות, מבלי להוסיף אליהן.
ברצוני להציע, כי חטאם של נדב ואביהוא היה טמון בקושי שלהם להסתפק בקיים, במה שיש. אחרי חוויה רוחנית עילאית, בה כבוד ה׳ מתגלה, הם רצו עוד. ולמה לא? קשה להשלים עם ארעיותה של החוויה, עם העובדה הקשה כי היא חולפת. סירוב זה לשחרר את הרגע לדרכו, קשור קשר עומק לנטייה היסודית שקיימת בנו לתלות את האושר שלנו במצבנו היחסי בהשוואה לזולת, מה שהפסיכולוגים מכנים ״נקודת ייחוס״ [reference point]. אם לזולת יש יותר ממני, קשה לי לסגל לעצמי שמחה, או אפילו סיפוק, עם מה שיש לי. דבריו הידועים של בן זומא, ״אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ״ (אבות ד א) הם פשוטים להבנה אך קשים, עד מאוד, לביצוע.
בספרו ישמח משה, ר׳ משה טייטלבוים (הונגריה, 1758-1841) מכנה יכולת זו ״מידת ההסתפקות״. לכאורה, זו איננה מידה שורשית של עם ישראל: הרי הבטחת האל לאברם היתה ״ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״ (בראשית יב ב). אולם, טוען ר׳ טייטלבוים כי הגדולה של עם ישראל היא ביכולת ההסתפקות שלו, במסוגלות להשלים עם מה שיש: ״… הצדיקים כיון שפרנסתם בצמצום ויש להם מדת הסתפקות, הרי זנין בזה את העולם כמו שכתוב ׳ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב׳(תהלים לד יא).״ משמע, צדיקים יודעים להסתפק, לברך על מה שיש באופן עמוק כי אינם רוצים עוד. זו לא רק סגולה אישית של אותם צדיקים – אלא, זוהי צורה של ברכת שפע המזינה את כל העולם.
אם לחזור לחטאם של נדב ואביהוא, ניתן לדון אותם לכף זכות: מי כמונו, השקועים בתרבות השפע, יכול להבין את רצונם ל״עוד״? זוהי דרכו של העולם האנושי: לרצות יותר. אולם שם הפרשה, ״שמיני״, מרמז על האפשרות של התנהלות אחרת. הרי כל החגיגה שאיתה מתחילה הפרשה מתרחשת ביום השמיני לחנוכת המשכן.
כפי שמנהיר השפת אמת, ר׳ יהודה אריה לייב אלתר מגור, שבע מסמן את העולם הטבעי, בבחינת שבעת ימי השבוע. ואילו ״מה שאינם יכולים העולם והטבע לקבל הוא בחינת יום השמיני. מזה אינם יכולים למצוא בעולם רק על ידי האדם שנכלל מעליונים ותחתונים.״
כלומר – הטבע מגיע עד שבע, ואילו המספר שמונה מציין את היכולת, אליה התורה חותרת, שלא להיות כפוף לחוקי הטבע. מבין היצורים בעולם לאדם בלבד יש היכולת להתעלות מעל דחף טבעי, ולנהוג אחרת. ניתן לומר אפוא כי חטאם של נדב ואביהוא היה בכך שנכנעו לדחף הטבעי לרצות יותר. ואילו מידת ההסתפקות הינה יכולת סגולית אותה ניתן לטפח כדי לא יחסר לנו כל טוב.
