פרשת שופטים נפתחת בציווי לשים שופטים ושוטרים בשערי העיר.
שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃ (דברים יח)
השופטים יושבים בשער העיר. עשיית המשפט היא כרטיס הכניסה לעיר – הסלקטור. המשפט הוא לא התוכן של העיר, הוא המסגרת הראויה והנכונה לעיר, התנאי הבסיסי, כדי שהיא תתמלא בתוכן של חיי קירבה ורעות. פעולת השיפוט היא פעולה דרמטית, היכולת של אדם לחרוץ גורלו של אדם אחר. לא בכדי, השופט בתורה נקרא 'אלוהים'.
אך המשפט כסלקטור אינו מספיק. כדי לרשת את הארץ ולחיות בה, צריך שיהיה בה צדק:
צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (דברים טז, יח)
רדיפת הצדק צריכה להיעשות באופן אקטיבי ויומיומי. אי אפשר לקפוא על השמרים או להתקבע על נוסחאות, צריך כל הזמן לחפש אותו.
איך רודפים צדק? האם אדם יכול להתנתק מנטיותיו האישיות, מהקשרו החברתי, מעברו, ולשפוט צדק? שאלה קשה ונוקבת, וכאשר מדובר בחיפוש אחר צדק, אולי נוקבת מידי, כפי שהיטיב לתאר מו"ר מאיר אריאל בשירו 'צדק צדק תרדוף':
"זורק דין שלום לג'ימי צדק "אתה מודע לזה שצדק זה חרוז להדק?"
עם עידן הפוסטמודרניזם הולכת ומתבהרת המוגבלות שלנו כבני אנוש להיות אובייקטיבים. ואולי דווקא ההכרה הזאת היא זו שיכולה לקרב אותנו לצדק באופן המיטבי.
בשבתות אלה, שלאחר חורבן תשעה באב, ישנו רצף של שבע הפטרות נחמה. ובהפטרה שלנו כתוב:
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם; מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן. (ישעיהו נא, יב)
אומרת ההפטרה בדרכה הפואטית: אדם, אדם, 'למה מי אתה?'. בן תמותה, בן חלוף. הדימוי של אדם כמו 'חציר' מוזכר גם בפיוט 'נתנה תוקף', הנאמר בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים:
"כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף"
עם נחמות כאלה, מי צריך אויבים. אבל באופן מוזר, זה באמת מנחם. הצמידות בין ההפטרה לפרשה מזכירה לנו שככל שהאדם יהיה יותר מודע להיותו בן חלוף, כך רדיפת הצדק שלו תיעשה באופן נקי יותר. לחציר אין צורך לרדוף אחרי כסף או כוח. יוצא שבאופן פרדוקסלי, דווקא הבנת האפסיות האנושיות יכולה לעזור לנו כאשר אנחנו 'אלוהים', לעזור לנו לעמוד מול הלחץ החברתי האנושי – הפחד מה יגידו עלינו מסביב, כפי שהפסוק בהפטרה מתאר 'חמת המציק':
"וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית, וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק." (ישעיה נא, יג)
יש לנו ציווי לשים שופטים. ללא שופטים חיי העיר יהיו בכאוס, וכאוס מביא שחיתות. השופטים שנשים עלינו לעולם יהיו בני אדם על מגבלותיהם האנושיות. למעשה, בימים אלה, כולנו נעשינו שופטים. אולם כדי לעמוד בזכות של להביע דעה, לשפוט, צריך להבין את מוגבלות השיפוט שלנו.
ההבנה הזאת צריכה לעמוד בשערינו, כתנאי בסיס וגם כחלק מרדיפת צדק אקטיבית ויומיומית. ככל שנצליח לבחון את הדברים כפי שהם, להתעלות מעל ל'חמת המציק' של ההקשרים החברתיים שלנו והמחנאות, כך נדע צדק.
נסיים בדברי הנחמה בהפטרה, נחמה אנחנו צריכים.
כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה', וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ, הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ, אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה–אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: (שם, כא-כב)
היום החל ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. יהי רצון שכוס התרעלה תעבור מעלינו ולא נוסיף לשתותה עוד.
