אם מסתכלים על הדברים כהווייתם, יעקב אבינו לא נוהג באופן ראוי בפרשה שלנו. הוא מתחפש, משקר, וגונב את ברכת הבכורה של יצחק אביו מעשו אחיו. בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ אומר יצחק בפשטות לעשו (כז, לה).
בסוף זה הסיפור: אחיך בא ורימה אותי כדי לקבל את הברכה שהיתה מיועדת לך.
אך ישנה זווית משלימה למעשה התרמית הזה, זווית שהופכת אותו למרד חלוצי במוסד חברתי לא הוגן.
מראש, יש משהו מוזר בכל מוסד הבכורה. עשו נולד כמה שניות לפני יעקב, ומשום כך ניתנות לו זכויות שנשללות מאחיו. על פי ההלכה, הבן הבכור מקבל כפליים מהירושה של אביו. רק הבן (בנות לא יורשות דבר), ורק הבכור. על פי סיפורנו הבכור מקבל את ברכת אביו – דבר שנחשב יקר מפז באותם ימים – ואילו כל צאצא אחר יאלץ להסתפק בשאריות.
פשוט: בימי קדם הילוד הבכור נחשב מיוחד ומיוחס. כשמדובר בבעלי חיים, את הבכור מקריבים לאל (זה נחשב דבר טוב, לא רע). כשמדובר בבני אדם, הבכורים הופכים למשרתים בבית המקדש (אלא אם הם עוברים "פדיון הבן"). כשמדובר בתבואה, גם היא הולכת אל המקדש (אלו ה"ביכורים"). בכל מקרה הצאצא הראשון שונה מכל מי ומה שמגיעים אחריו. הוא אחר – ועליון.
האם גם אנחנו באופן אינטואיטיבי נשקיע יותר משאבים וציפיות בבכורינו? מחקרים מראים שהם בסופו של דבר נוטים להיות יותר 'מוצלחים'. מעניינת גם האפליה המתקנת שעושה התורה ללא בכור, הבל על פני קין, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, יהודה ויוסף על פני ראובן, מנשה על פני אפרים.
עוד לפני סיפור גניבת הברכה נראה שיעקב מנסה לזכות בבכורה של עשו פעמיים. ראשית, בלידה עצמה, שבה הוא מחזיק בעקבו של עשו (לכן נקרא שמו יעקב), כאילו מבקש למשוך אותו חזרה פנימה ולעקוף אותו בדרך החוצה מבטנה של רבקה.
הפעם השנייה היא כמובן במקרה הנזיד האדום-אדום. עשו חוזר מן הציד עייף, ויעקב מנצל את רעבונו הרב כדי לגרום לו לוותר על הבכורה תמורת נזיד עדשים. הישבע לי שאתה נותן לי את בכורתך, דורש יעקב מאחיו תמורת האכלתו, וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת בְּכֹרָת֖וֹ (כה, לג).
התרגילים האלה לא ממש מצליחים. בפועל הוא לא יכול פשוט לגשת ליצחק ולומר לו שעשו הסכים למכור את הבכורה תמורת מזון, ולכן הברכה מגיע לו, ליעקב. לכן הוא נאלץ להתחפש, ולהתגנב אל אוהל אביו כשאחיו יצא לציד, ולשקר לו:
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ (כז, יט)
ולהתעקש שוב שאכן זה הוא:
וַיֹּ֕אמֶר [יצחק:] אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו? וַיֹּ֖אמֶר [יעקב:] אָֽנִי! (כז, כד).
לא נעים.
העניין הוא שיעקב גם לא יכול לגשת אל יצחק ולומר לו: למה בעצם מגיע לילד שנולד קודם לקבל יותר מילד שנולד אחר כך? זה נראה לי לא הוגן. אולי נשנה את הסיפור הזה? אגב באותה הזדמנות אפשר אולי לתקן תקנה שגם לנשים מגיעה ירושה, מה דעתך?
זה ככל הנראה לא היה מצליח. יעקב אפוא נקט בדרך אחרת. דרך של מרד קדוש, תיקון בכלים של תוהו.
באופן מעט אחר, ניתן ללמוד זאת גם מפרשת קורח. קורח מורד, מערער על היררכיה שהוא סבור שאינה מוצדקת. הוא זועק כלפי משה ואהרון: כׇל הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'??? (במדבר, טז, ג). הוגה הדעות מייקל וולצר קבע פעם שקורח הוא האקטיביסט "האופוזיציוני הראשון בהיסטוריה של הפוליטיקה הרדיקלית".
כל אמת גדולה, אמר פעם ג'ורג' ברנרד שו, מתחילה בחילול הקודש. יהיו שיחלוקו על מניעי המרד של קרח ויעקב, אך עקרון דומה לשניהם, מרד לשם תיקון, מחאה שדוחפת אותנו צעד נוסף קדימה במסע הארוך אל חברה צודקת יותר.
