"זהו עונג להתחבא, זהו אסון לא להימצא" אמר דונלד וויניקוט, על הטרגדיה האנושית הכמהה לנראות ועם זאת, מערימה קשיים ותחבולות בכדי למנוע זאת. ניתן לומר שאחד התהליכים המכוננים בחייו של אדם הוא תהליך היציאה לאור מול העולם, באותנטיות.
אסתר המלכה מסתתרת בארמון המלך, זהו אולי הסמל הקיצוני ביותר להסתרה, להיות בארמון עצמו, להגיע למפגש עם המלך בעצמו, אך להסתיר את זהותה.
"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים:… לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד" (אסתר ב, ח'-י')
ומול דמותה של אסתר ניצבת האנטיתזה בדמותה של ושתי. כל סיפור המגילה מתחיל מניסיון לחשיפה שאינה במקומה. אחשוורוש מבקש להזמין את ושתי להראות את יופייה בפני כל הגברים שעימו במשתה. "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ :לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (אסתר א י'-יא'). בסיפוריהן של שתי הנשים המרכזיות , ושתי ואסתר, נפרש הספקטרום שבין הסתתרות לחשיפה אגרסיבית עד כדי החפצה, אלו שתי בחירות שמונעות מפגש אמיתי. לרוב, בני האדם נמצאים בנטייה לאחד הקצוות הללו.
אסתר שבשמה גלומה ההסתרה, עוברת במגילה תהליך זהותי עמוק של התגלות. ברגע שהיא מבינה את גודל הצרה שמרחפת מעל עמה, אומר לה מרדכי שהגיע זמנה לפעול עבור הכלל. ובכדי לפעול, עליה לחשוף את זהותה. "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יג'-יד'). מרדכי שקודם ביקש ממנה להסתתר, כעת מעורר אותה לחשוף את זהותה, לצאת ולפעול.
אסתר מצידה לוקחת אחריות. היא מבקשת את תמיכת העם בצום של שלושה ימים. "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טו'-טז'). ניתן לשמוע את מצוקתה של אסתר, את הפעולה ממקום של השלמה וחשש גדול. היא מבינה שבתוך הארמון המנוכר לה, היא זקוקה לתמיכת העם.
אנו בימים של משבר זהותי עמוק. האסון העצום והדי כאביו מרחפים ממעל, ושאלות רבות על הזהות האישית, הקולקטיבית, כמה היא מכוסה וכמה היא גלויה, ועל אופני הפעולה עבור הכלל.
פורים הוא חג שמבקש מאיתנו להעז ולחשוף, לחפש את נקודות הכיסוי וההימנעות ולנסות לזוז בהן צעד אחד קדימה. פורים הוא חג של היפוכים: היכולת להתחפש דורשת תעוזה, משחקיות, והפוך על הפוך, הרבה חשיפה. בשתיית היין גם לעיתים הסוד יוצא בצורה לא עדינה. כך, כמו הקצה שמסמנת הדרישה מוושתי להיחשף בכח, אנו מאלצים בתוכנו חשיפה. אבל דווקא מתוך כך תיווצר תנועה חדשה, וכשנחזור למציאות הנורמטיבית הרגילה, ה"אסתרית" שלנו, משהו באיזון ישתנה, ונצליח לגלות עוד רובד מההסתרה. פורים הוא חג של חיבורים מעבר לתבניות ואולי לכן הוא מחבר יחד את המהות של וושתי ואסתר בדרך אל גילוי הסוד שבתוכנו.
וברובד החברתי, כשאסתר מבקשת ממרדכי "לך כנוס" היא מבקשת להפוך את הגזירה של המן "עם מפוזר ומפורד". שוב קיצוניות, לקפוץ קפיצה לצד ההופכי כדי לטלטל את המציאות. להפוך כיוון. נבקש בתענית אסתר עוז לדמיין את השינוי במרחב החברתי. להאמין שאנו מסוגלים להתכנס, שהחיבור הוא המהות האותנטית של העם שלנו, והיא תיחשף בסוף הסיפור.
