פרשת משפטים מלאה כולה בחוקים, גבולות והגבלות. יש בה פרטי פרטים של הוראות והנחיות: חוקים הנוגעים ליחסים בין אדם לחברו, למעמדות, שמיטה, מועדים, צדק חברתי ועוד ועוד. כשאני קוראת אותם, אני חושבת על העם השומע את הדברים במדבר, עוד לפני שיש משמעות מעשית לכל החוקים הללו. זאת בטח הייתה חוויה לא פשוטה ואולי גם לא מובנת. הפרשה מסתיימת בעליה של משה להר סיני לקבל את התורה.
"וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, טו-יח)
על פי המדרש, משה עולה למרום ומקבל את התורה שחיכתה לבן האדם שיבוא ויקבל אותה:
"בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית שנאמר" (אבות דרבי נתן ב׳:ג׳)
המשנה מתארת את לוחות האבן הקשים כמשהו שיש בו חירות "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל״ב, ט״ז). אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו". (תנא דבי אליהו זוטא, יז)
אז איך מתוך כל החוקים האלה מתאפשרת חירות?
חוויית העם השומע כל כך הרבה חוקים והחוויה הנשגבה של המפגש עם האלוהים, איך שתי החוויות האלה מתחברות?
בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות כט עב) מתואר שמשה רואה במרום את אלוהים שקושר כתרים (מקשט) את האותיות כי יהיה בהמשך הדורות איש בשם רבי עקיבא שידרוש כל קוץ וקוץ בתורה. על פי מדרש זה, בכוונת מכוון, התורה נכתבה וקושטה בכתרים ע"י אלוהים כך שנדרוש אותה באופן יצירתי ומחדש, כרבי עקיבא בשעתו.
אלוהים נתן לנו את התורה כדי שכל אחד ואחת מאיתנו יקשטו ויפרשו את התורה ע"פ השקפתם ונקודת מבטם. יגעו בה. כשאלוהים כותב את התורה על הלוחות היא הופכת נגישה לכולם ולכולן. מלכתחילה היא של כולנו ומותאמת לעינינו ולשכלנו ולהבנתנו. ככל שאנחנו שונים זה מזו, כך מתרחבת הפרשנות לתורה והקולות השונים יכולים למצוא את עצמם בתוכה.
התורה היא חירות, תורת חיים. חז"ל מדגימים את הרעיון הזה באופן שבו הם דורשים את המונח חרות כ'חירות' – פרשנות שיש בה כל כך הרבה יצירתיות וחופש.
יהודה עמיחי כתב:
"הָעָם הַיְּהוּדִי קוֹרֵא בְּאָזְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, כָּל שָׁבוּעַ פָּרָשָׁה,
כְּמוֹ שֶׁחְרֶזָדָה שֶׁסִּפְּרָה סִפּוּרִים כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיהָּ,
וְעַד שֶׁמַּגִּיעִים לְשִׂמְחַת תּוֹרָה
הוּא שׁוֹכֵחַ וְאֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ". (מתוך "אֵלִים מִתְחַלְּפִים, הַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד", פתוח סגור פתוח)
הקריאה המתחדשת בתוך החזרה המעגלית לפרשות השבוע היא מה שמצילה את העם היהודי מכליה. ככל שמפגש זה יהיה חי יותר, יהיה בו יותר חופש ויצירתיות.
"בִּתִּי מְסַדֶּרֶת כְּרָכִים שֶׁל תַּלְמוּד בַּבְלִי
עַל הָרִצְפָּה
וּבוֹנָה לָהּ שְׁבִיל מֵהַחֶדֶר אֶל הַחוּץ
לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?
מְדַלֶּגֶת לָהּ בֵּין מַרְצְפוֹת חַיֵּי אָמוֹרָאִים יַשְׁנוּנִיִּים
וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת מֵאֲרוֹן
הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי הַזֶּה.
הַלְוַאי יָכֹלְתִּי כָּמוֹהָ קַלָּה וּמְעוֹפֶפֶת
לְדַלֵּג בֵּין סוֹטָה לְקִדּוּשִׁין
בֵּין מוֹעֵד קָטָן לַחֲגִיגָה גְּדוֹלָה". סמדר פייל (בתוך: "בין השמשות" – יהדות ישראלית – חינוך ויצירה: אסופת מאמרים וכתבים, כרך א', הוצאת מכון הרטמן):
התורה והמדרשים וכל ארון ספרים פתוח ונגיש לנו, לכולנו לפרש, ליצור, ולהגות בחירות רבה.
