לעתים קרובות , אנחנו מתבטאים בבית כמו שלא היינו עושים בחוץ. דברים אחרים יוצאים לנו. לא פעם, איננו מצליחים להוציא מהפה את אשר בראשנו. המחשבות מלאות ומורכבות, והמלים נשארות בפנים.
החיץ המפריד בין פנים לחוץ יכול להיות גדול, וקשה מאוד לצלוח אותו. פרשת ״תזריע-מצורע״ מזקקת בצורה מרוכזת את פער הזה, בין פנים וחוץ, ואת התנועה שביניהם.
הפרשה פותחת ב״ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״ (ויקרא יב ב) – אשה שנכנסת להריון ויולדת: משהו מבחוץ נכנס פנימה, ומהפנים יוצא החוצה. משם הפרשה עוברת לנגעי העור – האיבר הגדול ביותר של בגוף האדם, המעניק מעטפת ומכסה את מה שמתרחש בתוכו. חז״ל השכילו לעשות כאשר דרשו את הקשר בין צרעת לבין לשון הרע, בבחינת ״מצורע – מוציא שם רע״ (בבלי ערכין טו ע״ב). בחיבור זה, הם חידדו את חשיבותו של המעבר בין פנים לחוץ: הרי מה זה דיבור אם לא הפנימיות – מחשבותינו, רגשותינו – שבאופן פלאי, דרך נשיפה ועיוות הלשון והחך, יוצאת לאוויר העולם? הפילוסוף פראנץ רוזנצווייג ראה בדיבור התגלות של ממש – שכן באמצעותו הפנימי, שרק לפני דקה היה נסתר, מתגלה.
אבל נגע הצרעת לא נשאר רק בעור; הוא נדבק לשכבות נוספות שמשמשות כחיץ בין פנים לחוץ, כגון בגדים וכותלי הבית:
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. (ויקרא יד לד)
על בסיס המדרש (ויקרא רבה יז), רש״י מעניק פירוש מפתיע ביותר:
בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם; לְפִי שֶׁהִטְמִינוּ אֱמוֹרִיִּים מַטְמוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב בְּקִירוֹת בָּתֵּיהֶם כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְעַל יְדֵי הַנֶּגַע נוֹתֵץ הַבַּיִת וּמוֹצְאָן.
לפי המדרש, הנגע הינו בשורה טובה – לא כי הוא נעים בפני עצמו, אלא כי טמון בו, בתהליך הקשה של הטיפול בו, אוצר שיתגלה רק בעתיד. ר׳ קלמן קלונימוס שפירא, בספרו ״אש קודש״, אותו כתב מתוך להבות גטו וורשה, מקשה על המדרש: אם אכן יש בקיר מטמון, מדוע חייבים להמתין שבוע ורק אז לפרק אותו ולהוציא אבן-אבן כדי שהוא יימצא? הוא מקשר את מילותיו למציאות שמתוכה הוא כותב: ״כשרואים [את הייסורים] … אז חס וחלילה ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה?״ מתוך סבל כה קיצוני, האש קודש מתקשה למצוא ״בשורה״ שמסתתרת – אך הוא סבור שאין מנוס מלעבור תהליך בירור קשה וממושך כדי למצוא אותה.
פתרונו של האש קודש לקושייה זו היא לכאורה טכנית: כשהאדם חושש לנגע צרעת בביתו, הוא ניגש אל הכהן ומכריז:
כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד לה)
אבל בעצם האש קודש מדגיש כי ״האיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע; רק שלו נראה כנגע היה יכול לאמור, אבל באמת טובה היא…״ לפי דבריו, המילים ״נראה כנגע״ מנכיחות את הצניעות הנדרשת כשאדם בא לפרש את משמעות ההתרחשות בחייו: מנקודת מבטו זה נראה כנגע, אך הוא מודע לכך שמבטו מצומצם. נדרשים זמן נוסף, תהליך בדיקה יסודי, וגם המבט של מישהו חיצוני (הכהן).
נהיר כמה נחוצות מלים אלה בתקופה זו, אותה ישראל עוברת כחברה. קירות הבית שלנו נראים כנגועים ורעועים, ואנחנו נדרשים לחפש את הבשורה לעתיד שהתקופה הזאת טומנת בחובה. האש קודש מציע כי גם במצבים הקשים ביותר, בהם עולים ספקות של ממש בהימצאותו של ״מטמון״ בתוך הקיר הרעוע – עלינו לפסוע צעד-צעד, מתוך צניעות והבנה כי איננו יודעים הכל, להוציא אבן-אבן, ולהיעזר במבט של האחר כדי לחפש את האוצר הנסתר.
