כי איבדתי דבר – פרשת משפטים, תשפ"ד

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג,ד). מצוות השבת אבדה, נראית ברורה ומובנת מאליה – צריך להשיב את השור והחמור לבעליו. המצווה כאן מדייקת ואומרת – יש להשיב את האבדה, גם אם הם שייכים לאויב. השבת אבדה היא לכל אדם. גם אם הוא רוצה להזיק לי, עדיין עלי להשיב אבדתו. זאת מצווה שדורשת גדלות רוח ומעלה שאלות. אם אותה אבדה שתוחזר, תשמש לפגיעה בי? המצב מורכב מאוד.

בתלמוד הירושלמי, בתוך דיון שעוסק באבדות ומציאות, מופיע הסיפור הבא –

אלכסנדר מוקדון בא אצל מלך קצייא, ראה אצלו זהב הרבה וכסף הרבה.

אמר לו: לא לזהבך ולא לכספך אני צריך, לא באתי אלא לראות את אורחותיכם,

כיצד אתם נושאים ונותנים וכיצד אתם דנים.

עד שהוא מתעסק עמו בא אדם והוא רב עם חברו, שקנה חלקה אחת, וכשחפרו בה מצא מטמון דינרים. זה שקנה היה אומר: קניתי את התל, את המטמון לא קניתי. זה שמכר היה אומר: מכרתי את התל וכל שיש בו.

עד שהם מתעסקים זה עם זה אמר המלך לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: הן.

אמר לחברו: יש לך בת נקבה? אמר לו: הן. אמר להם: השיאו זה לזה והמטמון יהיה לשניהם. התחיל צוחק. אמר לו: למה אתה צוחק? לא יפה דנתי? אילו בא דין זה לפניכם, כיצד הייתם דנים? אמר לו: הורגים זה וזה והמטמון למלך. (תלמוד הירושלמי, בבא מציעא, פ"ב ה"ה/ ח' ע"א)

אלכסנדר מוקדון, כסמל לשלטון ולתרבות ההלניסטית השולטת, בא ללמוד איך המלך של אותה מדינה רחוקה מאוד ועשירה מולך ושופט את עמו. באופן מוזר, המשפט, לו הוא עד, נוגד את כל הרכושנות האנושית הבסיסית – נמצא אוצר בתל שנמכר, וגם המוכר וגם הקונה לא חושבים שהאוצר שייך להם. ה"בעיה" היא שכל אחד חושש לקחת את האוצר, פן יגזול משהו לא שלו. הפתרון של המלך היא השקעה בעתיד – העתיד המשפחתי ועתיד המדינה. אלכסנדר מוקדון צוחק, אולי מתוך מבוכה, אם דין זה היה בא לפניו, היה לוקח את הזהב והורג את שני האנשים.

מלך קציא מלמד אותנו שלפעמים כשמוצאים מציאה ואין לה בעלים, השבת האבדה יכולה להיות המפתח לשותפות של אושר ועושר עתידיים.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִי, / הָלַכְתִי, כִּי קָרָא הַקוֹל. / הָלַכְתִי לְבַל אֶפֹּל. /

אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְרָכִים / סָתַמְתִי אָזְנַי בַּלֹבֶן הַקַר / וּבָכִיתִי. /כִּי אִבַּדְתִי דָבָר. (בַּדֶרֶךְ… / חנה סנש, קיסריה, 12.1942)

חנה סנש כותבת על השליחות שהיא נקראת אליה כעל כח חזק שמכוון את חייה. בסוף השיר היא כותבת על המחיר: "ובכיתי כי איבדתי דבר". השיר נכתב בעיצומה של השואה, האסון כבר ידוע, התמימות כבר נעלמה, הקריאה לשליחות כבר ברורה לה, ובכל זאת, היא רואה את מה שאובד ואבד לה בדרך.

חיים רבים אבדו לנו בארבעת החודשים האחרונים. איתם אבדה גם התמימות, אבדה המחשבה שאפשר באופן פשוט לחיות כאן. מה ישיב אבדתינו?

הגמרא מקשרת בין הצלת אחרים למצוות השבת אבידה: אבדת גופו מניין – תלמוד לומר והשבתו לו! (בבא קמא פא, ע"ב).

אם מישהו רואה אחר שאובד, חובה עליו להשיב לו את אבדתו, אותו עצמו, ולהצילו. עצם היציאה להגן על האחר, להשיב את אבדתו, היא שתהיה לנו נחמה אל מול כל מה שאבד ויאבד לנו במלחמה והיא המפתח, כפי שלימד אותנו מלך קציא, לשותפות ולצמיחה.