לתינוקות טוהר גמור, שנובע מאיזו ראשוניות מוחלטת, קיום שהוא רק אופק, עתיד צפוי, ופוטנציאל לטוב, כי הוא טרם הספיק לחטוא. כך גם עם כל דבר חדש. שום קלקול לא חל לפני השימוש הראשון, ראשוניות זכה, נקייה.
אולם פרשת ״תצווה״ מרמזת כי יש מצב אחר עם המזבח:
"וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט לו-לז).
המזבח רק כעת הושלם. כיצד הוא כבר מצריך כפרה?
המדרש מספק תשובה מעניינת ומאתגרת לשאלה זו:
"'ויקדשהו לכפר עליו' (ויקרא ח טו) – כפרה זו איני יודע מהו? מנין אתה אומר שלא היה כפרה זו אלא שאמר משה "בשעה שצווה אדון העולם להתנדב בדבר המקדש – דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתם. תהא כפרה זו שלא יתנדב אדם גזל למקדש". וכן הוא אומר (ישעיהו סא, ח) "כי אני ה' אוהב משפט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״ (ספרא צו מכילתא דמילואים א ט״ו)
לפי המדרש, בני ישראל הביאו את חומרי המקדש ״שלא בטובתם״. ולכן, המזבח טעון כפרה, עוד בטרם שימושו הראשון. על אף שהחומרים הפיזיים היו ״תקניים״, הם לא נאספו לא ברוח טובה.
כדי להבין לטיבה של עקימות זו, יש להבין הביטוי ״שלא בטובתם״. המדרש מהדהד את המתח הידוע מתחילת פרשת ״תרומה״ משבוע שעבר, בין לקיחה על-ידי גורם חוץ, לבין נתינת מתוך נדיבות ורצון:
"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב).
גם המדרש מניח מתח שאנו מכירים אותו מחיינו היטב, בין הבאת דברים מתוך רצון חופשי לבין הבאתם במסגרת מילוי חובה.
אולם קריאה מדוקדקת של המדרש מצביעה על גורם שלישי: ישנו הציווי האלוהי, וישנה הרוח בה הדברים נעשים (נדיבות הלב), אבל קיימת גם הדחיקה של הציבור בפרט: ״דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתם". משהו בדחיקה זו – בלחץ החברתי המתלווה אליו – אמנם גורם לא/נשים להביא, אבל לעשות זאת ״שלא בטוב״, לא מתוך שמחה או רצון כן לתת. נתינה זו היא עד כדי כך רחוקה מנדיבות הלב, שהמדרש מכנה אותו ״גזל״.
מה יש בדחיקה זו, בלחץ החברתי זה, שמקלקל את השורה? ברובד הבסיסי, זה אותו הגורם החברתי שהלל הזקן מזהיר מפניו באמירה הידועה:
"בְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (אבות ב ה).
הלל יודע עד כמה קשה לעמוד על עקרונותינו, כשאין מעטפת שתומכת בהם – והוא מפציר בנו לעמוד אל מול לחץ שכזה. אך מה עושים במצב הפוך, כאשר הציבור לוחץ אותנו לעשות דבר ראוי, לנהוג בנדיבות?
גם כאן, כשמדובר במעשה שאינו תלוי ברצונו האותנטי של האדם, ואולי במיוחד במקרה שכזה, פעולה מתוך רצון להיות קונפורמיסטי הינה פסולה. אותו הרצון להיעתר לדחיקות של הסביבה מרחיק את האדם מעצמו, מאותה הפנימיות שהופכת את המעשה שלו לרצוני. לכן הוא בגדר גזל, כי אותה ׳תרומה׳ נלקחת, גם אם האדם לכאורה ׳נידב׳ אותה, באמצעות כוח זר.
המדרש אפוא מציב רף גבוה לעשייה שלנו. הצורך לכפר על המזבח טרם שימושו הראשון מזכיר לנו עד כמה עלינו להקשיב לכל ציווי בקפידה, אך רק תוך כדי דיוק המקומות הפנימיים מתוכם אנו פועלים, תוך כדי נכונות ואף התעקשות להדוף רעשים זרים.
