בין רצף סיפורי אברהם שבפרשה מסתתר סיפור, לא מהפופולאריים ללימוד ולעיסוק, על מלחמת המלכים. ארבעה מלכים מסופוטמים נלחמים בחמישה מלכי אזור ים המלח. אנשי סדום נלקחים בשבי ובתוכם לוט בן אחי אברהם. אברהם, שבנקודת זמן הזו עוד נקרא אברם, נחלץ לעזרתו, ומשחררו מהשבי.
לדאבון לבנו, הנושא, עלה, שוב, לקדמת סדר היום הציבורי שלנו. בעת ששורות אלו נכתבות עשרות רבות של אחיותינו ואחינו נמצאים בשבי ובצרה. מחשבותינו ודאגתינו נתונות להם, ובתפילה לפדות מהרה. אברהם יצא למלחמה מתוך דאגה, מחויבות ומסירות נפש, ומצליח להוציא את אחיינו לחירות. גם אנחנו נחשפנו בשבועיים האחרונים לסיפורי עוז ותעצומות. אנשים ונשים שמסרו נפשם כפשוטו ממש, וברגע האמת נחלצו להגן על בני משפחותיהם, שכניהם, חבריהם ואזרחי העוטף. ברכת רפואה, נחמה וישועה לכולם.
פרופ' יונתן גרוסמן רואה את חשיבות הסיפור הזה בתוך סיפורי אברהם כמציב את אברהם כבעל משמעות בזירה המדינית "בסיפור זה הפך אבר(ה)ם להיות אדם שזכאי לרשת את הארץ מתוקף התנהלותו. לא רק כמבורך, אלא כמדינאי אשר בעל כורחו נאלץ לפעול כנגד מלכים אחרים ולהפעיל צבא. ניצחונו על ארבעת המלכים הפך אותו לבעל משמעות בזירה המדינית. ה' נסתר בסיפור, ודווקא בשל כך מתפנה מקום ליוזמה אברהם ופעולתו, ומסתבר שגם הוא נדרש לפעילות צבאית מדינית על מנת להיות ראוי לנחול את הארץ" (מתוך הספר: "אברהם, סיפורו של מסע" עמ' 94). כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהמימד הערכי שבא לידי ביטוי בדאגתו של אברהם ללוט, למרות שלוט נפרד מעליו והלך לסדום. מבצע השחרור הנועז מבטא את האחווה אליו. יחד עם ההבטחות שאברהם קיבל מאת ה' על הארץ, וההתמסרות האמונית ללכת אחרי הצו "לך-לך", מגיע ניצחון מדיני שמזכה אותו מכיוון נסתר מאלוהים בארץ.
אולם אפיזודת הסיום של הסיפור היא אחרי רגע הניצחון ההירואי. אברהם חוזר מהקרב עטור ניצחון ועם מחנה השבויים הפדוי ורכושו, הוא נפגש הוא בשני מלכים – מלך סדום ומלך שלם. כמו סצנת תיאטרון – הנה אברהם חוזר מצפון הארץ, ונפגש משני צדדיו בשני מלכים עם מהות הפוכה לגמרי:
… וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (בראשית י"ד, יז-כג)
אברהם עומד בצומת- בקונפליקט העקרוני שבין ברע מלך סדום, האמון על מרחבי הפשע והרשע, האכזריות והשטנה שבעולם למלכי-צדק מלך שלם, היא ירושלים, עיר הצדק המשפט והשלום. אברהם בוחר בצדק ובשלום.
החיבור של שני החלקים הפעולה האקטיבית במרחב הצבאי-מדיני של ירושת הארץ ופדיון השבוי, יחד עם הבחירה המוסרית שאחריה – יכול לעמוד לפנינו ולהורות דרך בייחוד בעת הזאת. האם כחברה ישראלית נשכיל לחבר את המאבק ההכרחי על קיומנו הממשי והפיזי עם החתירה הבוערת לחיי מופת ראויים ומוסריים? נדמה לי שזו חובת השעה, כמכתמו של הרצל:
"כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". (בפני עם ועולם, ב')
