קל לסמן את עשרת הדברות, המופיעות בפרשתנו, כתשתית ומוקד העולם היהודי המאמין. הם התשובה המצופה בכל דיון שעוסק בשאלה "מהם ערכי הליבה והיסוד של היהדות"?; הם החקוקים באבן לדורות כעדות לעד.
ביטוי מיוחד לכך נמצא בזיכרונות של ז'קלין כהנוב על בית סבה במצרים "תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט לבן, שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדיברות בעברית, שאלוהים נתן למשה כאשר שהו בני ישראל במדבר לפני כניסתם לארץ המובטחת, ובהם נאמר לבני אדם מה טוב ומה רע. הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית, ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת" (מתוך הספר "בין שני עולמות").
נדמה שעדות פשוטה זו הייתה צריכה להיות נחלת העם היהודי כולו.
והנה ההפתעה – נדמה שכבר בתנ"ך, ובוודאי בחז"ל, נעשים מאמצים לטשטש מוחלטות זו של עשרת הדברות כמוקד העולם היהודי. לא שהם לא חשובים ומשמעותיים חלילה, אלא שאין לראות רק בהם את העולם היהודי המלא. לא די בכך שבעוד כמה פרקים מפרשתנו הלוחות ישברו לרסיסים, אלא שלכל אורך התנ"ך ישנן מעט מאוד אזכורים – ובטח לא מפורשים כדבעי – של עשרת הדברות כהוויתם. חז"ל (בבלי ברכות י"ב) הוציאו את עשרת הדברות מהתפילה וכך מסביר רש“י: ”שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת", או בלשון המקבילה בירושלמי "שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".
בהעמדת עשרת הדברות כתשתית היציבה של המסורת היהודית יחד עם "ויכוח" על עצם השתתת תשתית כזו נמצא סיפור המתח הייחודי שבין מסורת לחידוש, בין הצו האלוהי החקוק באבן לבין פרשנות הדורות המתיילדת חדשים לבקרים.
"ההתגלות היא תהליך מצטבר. נמצא הקב"ה נתן התורה והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה. המעיין הנובע אינו פוסק, ומה שנותן הוא בכוח מה שנתן. דבר ה' נשמע דרך הפרשנות. ההיסטוריה ובפרט תולדות עם ישראל, הרעיונות ואורחות החיים שהיהודים קולטים בתור דבר ה', כמו גם התהליך הקובע אלו מהם יידחו, אינה אלא צורה אחרת של התגלות מתמדת. והגם שרצף השמיעות של תורת ה' נראה כסותר לפעמים את המסר המקורי של אלוהים, מסר זה עומד בעינו ולעולם אינו מוחלף במסר אחר. המסר האלוהי נשאר תמיד בבחינת המסנן התרבותי-לשוני הראשוני שדרכו נשמעות ומובנות השמיעות החדשות. אני דוחה את ההשקפה שהתורה היא מסר קבוע ונוקשה המונחל מדור לדור כמות שהוא. המשמעות המוחלטת של התורה מתגלה בדיאלקטיקה בלתי נמנעת בין ההתגלות המקורית בסיני לבין ההתפתחות המתמדת של ההיסטוריה ושל ההבנה האנושית" (תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה", בדילוגים).
פרופ' רוס, בהטביעה את המונח "התגלות מצטברת", רואה את משמעות התורה לא רק במילים עצמן, החקוקות באבן, שהן בוודאי היסוד, אלא בהקשרים החדשים שהתורה נקלעת אליהם לאורך ההיסטוריה. זה תהליך ריקוד מרתק אינסופי. כך המסר האלוהי הנצחי לא נשאר קפוא ומקבל שוב ושוב את אשרורו.
מבט זה הוא ההופך את לוחות האבן והעדות שעל הקיר להיות רלוונטיים גם מאות דורות אחרי שירדו לעולם. תמיד ישארו כאותה מראה מכושפת הבוחנת ובודקת את העומדים מולה. והיא המושכת אותי – ואולי גם אתכם ואתכן – להצטרף לעולם בתי המדרש, להיות חלק מהקולות המגוונים הנשמעים בהם, שהם בבחינת בת קול היוצאת יום יום מהר סיני.
