פרשת שלח מתארת את סיפור המרגלים, המתגלה בדיעבד כמכריע בהשלכותיו על המשך מסעות העם במדבר והשהיית הכניסה המיוחלת לארץ. לאחר הסיור המקדים בארץ המובטחת חוזרים נבחרי הציבור, המרגלים, ומביאים עימם בשורה קשה: "ויוציאו דיבת הארץ" (במדבר יג, לב'). דבריהם מייצרים השלכות מוראליות ירודות בעם: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד', א'). כתוצאה, מרווח האלוהים את תקופת המדבר עד להמרת הדור כולו בחומר אנושי חדש הבשל להיכנס לארץ.
אורך מסע המרגלים נמשך ארבעים יום, וכנגדם יימשכו ארבעים שנות המסע במדבר. זהו מספר שלם הנדרש מהתודעה הקולקטיבית של העם, שנראה כי כרגע עסוק בהישרדות, התלוננות וחרדה, ונדרשת הארכתו של המסע בכדי לבגרו ולהפכו "ראוי" לכניסה לארץ. מה אם כן, התרחש בסיפור המרגלים, שהכריע בכזו דרמטיות על המשך העלילה?
ארץ ישראל מסמלת את סוף המסע, המרחב המיוחל ומשאת נפשם של הולכי המדבר, והמרגלים הם אלה המביאים את המפגש הראשוני עם הארץ אל העם. מצב העם כרגע שברירי ורעוע, והם נעים מתלונה כזו לאחרת. ניתן להסתכל על הסיפור כנקודת מפגש בין נבחרי הציבור לעם ותפקידם כמתווכי ה"שטח", ברגעי חולשה הטבעיים לתחילת דרכו של עם. זהו רגע המתגלה כמכריע בהקשר עיצוב התודעה הקולקטיבית, הן ביצירת הנראטיב המיידי והן זה שייכתב לדורות.
על נבחרי ציבור להבין את גודל האחריות שבתפקידם, ואת השפעתם בעיצוב תודעה ונראטיב. מתוך כך צריך מנהיג לשאוף לנקיות כאשר הוא מתווך ומעביר אינפורמציה. כאשר המרגלים מביאים את ההסבר "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג', לג'), אנו מבינים כי לא נעשתה הפרדה בין החוויה האישית המבוהלת שלהם, ולא נלקחה מספיק אחריות ושימת לב על תפקידם כמעצבי מוראל ציבורי.
בנוסף, המרגלים בפרשנותם הפכו משליחים ליועצים, והם מביאים פרשנות נחרצת: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא'). המעבר מתיאור המצב בשטח להבעת עמדה, נראה לנו טבעי כיום, כאשר אנו מתבוננים באמצעי התקשורת ההמונית, אך דרך סיפור המרגלים והשלכותיו, אנו מבינים כמה היסטורית ומכרעת "פרשנות החלום" במפרשיו.
יהודה עמיחי בשירו "תיירים" כותב (בתוך 'שלווה גדולה: שאלות ותשובות'):
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד,
את שני הסלים הכבדים שמתי לידי.
עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון.
"אתם רואים את האיש הזה עם הסלים?
קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו".
אבל הוא זז, הוא זז!
אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם:
אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה,
יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.
עמיחי מזמין אותנו לריגול אחר, מפגש חי עם הארץ, מעבר למבט הגיאוגרפי שמצמצם ומקבע.
כאשר משה מכין את המרגלים, רוב ההנחיות מנוסחות בדיכוטומיה בינארית: על העם, "החזק הוא הרפה?", "המעט הוא אם רב?", ועל הארץ, "הטובה היא אם רעה?", "הבמחנים אם במבצרים?", "השמנה היא אם רזה?", "היש בה עץ אם אין?".
כאשר אנו באים למפגש ראשוני עם "ארץ חדשה" תהיה זו החמצה לבוא בשאלות סגורות, שלרוב יצמצמו את נקודת המבט למשימתית והישגית, הקשורה בעיקרה למשקעי העבר. בעצם משה, בהנחייתו הראשונית כיווץ לתבניות ברורות את הרישום החי המתבקש בביקור קריטי זה, ופגע ביכולתם להלך מתוך אמונה ופתיחות. שוב אנו נתקלים בפגם באחריות הציבורית, הפעם בראש השרשרת ועיצוב התודעה שלה.
