ני לא אוהב לקבל החלטות.
נע ונד אבוד בין השיקולים, לרוב אני לא שלם עם ההכרעה. היתה תקופה שנהגתי להטיל מטבע ולפי תגובת הבטן שלי לתוצאה שמתקבלת לא על ידי למעשה, ללמוד מה אני באמת רוצה. לא פעם הרגשתי שהתייעצויות רק מבלבלות אותי, והתחלתי לספר לאחרים רק אחרי שקיבלתי החלטה.
גיליתי שזו בעצם גרסה מעודכנת של הטלת המטבע: מספר לעצמי ולאחרים שהחלטתי, ואז מקשיב היטב לתגובות שלהם בשיחות שמתפתחות לגביה ולקול הפנימי שעולה בתוכי כשאני שומע אותן. הקולות שאנחנו שומעים מאחרים פעמים רבות נותנים תוקף לקולות רצסיביים (משניים) שכבר זיהינו בתוכנו, ומסיבות שונות נותרו ברקע.
המשא-ומתן המפורסם של אברהם ושל אלוהים על גורלן של סדום ועמורה מבטא אולי מפגש כזה. מדוע, בעצם, ניגש הקב"ה לשולחן המשא ומתן עם אברהם מלכתחילה?
הפרשנים נוטים לחלץ את תשובותיהם לכך מהשאלה הכמעט רטורית של הקב"ה: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?", ומהמחמאות לאברהם שבאות אחריה:
"וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ; כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ז–י"ט).
מכך הגיעו לשלל נימוקים לשיתופו של אברהם, חלקם 'טכניים' וחלקם קשורים ביחסיו עימו: אברהם קיבל בעלות על השטח של סדום (רש"י); הקב"ה נדרש להצדיק את השמדתם בכך ש"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (כ'), כדי שאברהם לא יחשוש שגם צאצאיו יסבלו מגורל דומה (אברבנאל); כדאי שאברהם יידע מה צופן העתיד לאומות הארץ, כדי שיפנו אליו ולא למגידי-עתידות (נצי"ב); ועוד.
הדינמיקה של הדיאלוג בין הקב"ה לאברהם מרמזת לכיוון נוסף: כזכור, אברהם מביע ביקורת חריפה כלפי התוכנית האלוהית; על רקע נחרצותו הראשונית של הקב"ה בתוכנית שהציג, מפתיעה הסכמתו המיידית לביקורת. היא מרמזת שאולי חיכה לה, ושהביקורת הדהדה קולות רצסיביים שרצה להבליט, כאלה שאברהם יעלה.
בכיוון זה, האברבנאל והנצי"ב מציעים בפירושיהם שה' שיתף את אברהם כי רצה לאפשר לו להתפלל בעד סדום, ואולי לשנות את הגזירה. כלומר, לא מדובר רק ב"להודיע" לאברהם, גם לא ב"להסביר" לו; זהו פתח אמיתי לשינוי ההחלטה.
ובכל זאת, אחרי שהסכים כבר להוריד מחמישים צדיקים לעשרה, אנחנו רואים נסיגה אלוהית, או הצבת גבולות: "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל־אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (ל"ג). הנצי"ב מפרש:
"בשביל שלא רצה ה' שאברהם יבקש יותר, על כן תיכף כאשר כִּלה לדבר, נסתלק רוח הקודש וכוח הנבואה ממנו, והבין אברהם אבינו שאין רצון הקב"ה שיתפלל יותר."
לאחר משא ומתן ארוך, רגע לפני שעמדתו המקורית מתפוגגת, הקב"ה מסיים את הדיאלוג. ההקשבה לכלל הקולות, החיצוניים, הרצסיביים, עלולה להיות אינסופית. גם שם אין צריך להפריז. יש גבול.
לפעמים נדמה לנו שקיבלנו החלטה, אך למעשה אנחנו עוד מתדיינים עם ה'אידך גיסא'. הפרשה מלמדת אותנו להקשיב לקולות הרצסיביים, לחפש אותם דרך שיח עם אחרים, להיות נכונים לזוז ולבחון מחדש – אך לא לאבד את עצמנו.
