מבול
ליהרז פרומן, מנחת קולות, בדברים לפרשת נוח.
פרשת נוח נפתחת בהשחתת הארץ עד כדי כך שהיא נמלאה, למרבה האירוניה, חמס. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. (בראשית ו, יא). הפגישה עם הרוע הטהור, כפי שכולנו חזינו בו לאחרונה, מעוררת שאלה, מהיכן התמלאה הארץ חמס, מי ברא את הרוע?
אפשרות אחת היא שאלוהים ברא את הטוב והרע גם יחד. כפי שאומר הפסוק: "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עשה כל אלה" (ישעיהו מ"ה, ז). אפשרות אחרת היא שאלוהים ברא את העולם על כל האפשרויות שבו, ובני אדם בוחרים האם להשתית אותו על יסודות טובים או רעים כפי שאומר הפסוק בהמשך הפרשה "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). את המונח 'יצר לב האדם' ניתן לפרש כיצירה, הרוע הוא יצירה אנושית, שאנחנו בוראים ובוחרים בה.
וניתן גם שלא, כפי שספד אחיו של סגן אמיתי צבי גרנות, שנפל בגבול לבנון השבוע:
"אני רואה חוטים דקים של אהבה. אותה אהבה טהורה נתפרה אט אט סביב הלב העירום וסביבך אח אהוב שלי. אני רואה את כל מי שעומד כאן, חוט ומחט בידו ואהבה בליבו. אני קורא בבקשה, קחו לכם מחט, קחו חוט ותיפרו אהבה סביב אינספור לבבות שבורים, פרטיים. וסביב לב אחד, הלב של כולנו… אני לא מרחם עליך, אח שלי, עליהם אני מרחם, הם החיים בלי אהבה, אשר הפחד והשנאה מסמאים את עיניהם, שנרדוף אותם ונשיגם ונשמיד כל זכר שלהם, עליהם אני מרחם. וליבי מלא תקווה שיום יבוא שגם הם וצאצאיהם, גם הם ימצאו אהבה".
כיוון שהמלחמה היא על עצמם קיומנו, היא מחזירה אותנו לעצם קיומנו, הבסיסי, הראשוני. אחרי שנה בה ידענו מחלוקת ולא הצלחנו למגר מריבות פנימיות קשות, אנחנו צריכים כולנו להתכנס ולהיזכר ולכתוב את הדבר הבסיסי, הראשוני שאנחנו: עם ישראל הנלחם על עצם קיומו בארצו. לכולנו יש רצון 'לסיים עם זה' שהבלבול והחוסר אונים המשווע יגמרו, שנתעשת ונחזור לסדר הישן, אך גם בפרשה אנחנו רואים שהמבול, נגמר בצורה הדרגתית מאוד:
אלוהים מעביר את המים "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם." (בראשית ח, ב). הפסקת הצפת המים לוקחת מאה חמישים יום, עד שהתיבה נחה על ראש הרי אררט. מעת שהתיבה נחה, טז' תשרי, עוברים כמעט שלושה חודשים, ורק בעשרה בטבת נראים ראשי ההרים. לוקח עוד ארבעים יום עד שנוח פותח את חלון התיבה, ושולח את העורב לבדוק את מצב הארץ. כשהוא חוזר, הוא שולח את היונה, אך גם היא לא מוצאת מנוח "וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ" (שם, ט). אחרי שבוע הוא שולח יונה נוספת והיא חוזרת עם בשורה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (שם, יא). ורק אחרי שבוע נוסף הם יוצאים מהמצב התודעתי והמעשי של המבול. יוצא, שהיציאה מהמבול ארכה יותר ממשך המבול עצמו.
'אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע'. (רונה קינן, מבול).
אחרי מבול בסדר גודל כזה שחווינו, ושאנחנו חווים גם כעת, לא ניתן 'לסיים עם זה' ולחזור לסדר הישן. העולם שלנו השתנה לגמרי: מקומות שלמים שנצבעו בדם, תאריך שנצבע בדם, מילים פשוטות שהיו שגורות בפינו, גם הן נצבעו בדם ולעולם יזכירו לנו את היום ההוא. עוד יגיעו ימים של תקווה לעלה של זית, אך לפנינו דרך ארוכה: עכשיו המראות הקשים, עכשיו השבר, עכשיו מלחמה, אחר כך נצא שונים. שונים ביחס שלנו לטבע האדם, לאלוהים, ליחס בינינו לעצמנו, לעמים אחרים, אנחנו עוד לא יודעים לאיזה כיוון, אבל כולנו צריכים להשתנות, להתחיל מאפס.
