מול התוהו שבי – פרשת בראשית, תשפ"ג

לפעמים, כשמתחילה השנה, אני מדמיינת את העולם שלפני היותו. תוהו ובוהו הם זוג עוברים, אולי מהם יברא אחר כך עולם ומלואו, משתכשכים במים וברוח אלוהים, בתוך הרחם הגדולה של ארץ. ואז מגיעה הקריאה האלוהית להתהוות – הלידה. החומר ההיולי האחיד יוצא בצעקה אל האור, מקבל תצורות שונות ומגוונות, עצים, חיות, אבנים, פרטים, צבעים וריחות, עולם.

מי הם תוהו ובוהו? אונקולוס מתרגם 'צדיא וריקניא', ריקה ושוממה. בדומה רש"י מפרש תימה, השתוממות, ריקות. תרגום יונתן מחדד לנו את השורש 'תהיה ובהיה'. בשלושתם נראה כי תוהו ובוהו הם מונחים מקבילים, מילים נרדפות שמתארות אי סדר, אנדרלמוסיה, כאוס.

בגמרא לעומת זאת ישנו הבדל בין המושגים. על בסיס הפסוק מישעיה (לד, יא) "…ונטה עליה קו-תהו ואבני-בהו". שם, (חגיגה, יב, א) "קו תהו" הוא קו ירוק שמקיף את העולם שממנו יוצא חשך, לעומתו 'אבני בוהו' מייצגות את התהום. בשניהם יש מובן כאוטי, אפל, אך בוהו הוא מציאות נמוכה ותוהו מתאר מציאות גבוהה מאוד.

מתוך כך, הרב קוק תבע את המושג 'הנשמות של עולם התוהו': (אורות, זרעונים ג) 'נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון .גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו'.

בתוך עולם הנשמות שלנו, שרובו נשמות של תיקון, ישנן גם נשמות של תוהו. הן נדירות יותר, אך אולי יצא לכם להיתקל בהם בכל מיני סיבובים של החיים, או שאתם עצמכם כאלה – אנשים שיש להם רצונות גבוהים יותר מה 'כלים' של העולם הזה, שהצמצום של הנשמה בתוך גוף ומציאות שהיא מטבעה מוגבלת ומצריכה התפשרות, עלול להוות עבורם כאב מתמיד.
העולם שלנו התחיל מתוך ריקנות, תהיה ובהיה. זה בסיס הקיום. העובדה הזאת יש בה כדי להזכיר לנו את המוגבלות שלנו כאנושות. לא הרבה קדימה, בעוד פרשה אחת, נראה את בוני מגדל שוכחים עובדה זאת ואת החורבן שבא בעקבות כך. אנחנו עושים דברים, פועלים בעולם, מנסים לייצר סדר, חוקים, מטרות, שגרת יום יום, אך הכל בתוך המסגרת הזאת. לעניות דעתי, יש במוגבלות הזאת חירות גדולה, לא הכל בשליטה שלנו. אנחנו משתדלים.

"האדם עולם קטן העולם אדם גדול' נאמר בשמו של האר"י, רבי יצחק לוריא. כתובת שעד לפני כמה שנים עטרה את כיכר המגינים בעיר מושבו, צפת. העולם הוא דמותנו, או אנחנו בדמותו. התהליכים מקבילים.
בתקופת בידוד הקורונה, תקופה שהמחישה לנו היטב מהו כאוס, כאוס שמטבעו החזיר אותנו אל היחידות הבסיסיות – בית, משפחה, אנחנו עצמנו – כתבתי שיר:

שוכב אדם בחושך
מים מלפניו ומאחוריו
ועובריותו מוטלת לפניו.
אומרת לו – קטן
מדגדגת את גבו
מחליקה את שקע צווארו
אומרת – התגלם
זה היה אני ואתה
לפני שהאור בא ונתן בנו שמות.
צוחקת –
מה לך מבני האדם
מה לך מכל הפקה פקה
אומרת – התגרען
אומרת – התפרק
והיה לאלפי אתה.
שוכב אדם מקופל בחושך
ידיו על מצחו
ומחייך.

מרגע שאנחנו יוצאים מבטן וככל שאנחנו גדלים ומתפתחים, אנחנו מקבלים פרטים, נהיים האדם המסוים שאנחנו, מקבלים פנים. ועדיין, טוב שנתבונן על התהו שממנו הגענו, שנזכור את העובר שהיינו, המקום הראשוני, האחדותי.

שתפו את הפוסט

מאמרים נוספים על בראשית

הישארו מעודכנים!

הירשמו לניוזלטר שלנו ונעדכן אתכם כשאנחנו מעלים פוסט חדש

על הקורסים שלנו שמעת?

אנחנו מציעים מגוון תוכניות למוסדות שלטון, ארגונים ולקהל הרחב