מישהו קורא בשמי – פרשת ויחי, תשפ"ג

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ויחד איתו את פרק המשפחה בסיפור המיתי היהודי.

רגע לפני מותו, יעקב קורא לבניו ומברך, מזכיר את מעשיהם ולעיתים גם מנבא את המשך חייהם:

למשל בבראשית מ"ט, י"ג-י"ד: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" – זבולון מיועד לסחורה בים, יששכר מיועד להיות עובד אדמה או לומד תורה. כך נוהג יעקב גם בברכתם של שאר הבנים.

זאת בעצם רק הפעם השניה שיש התייחסות נפרדת לכל אחד מהבנים. הפעם הראשונה היתה כשנולדו ואמותיהן נתנו להם שם, והסבר לכל שם. בין לבין, לאורך ספר בראשית, לבד מיוסף, שגורלו ויחס אביו ואחיו מייחדים אותו ומוציאים אותו, כל האחים מוצגים כחטיבה אחת כמעט תמיד.

איך חיים בתוך משפחה מרובת ילדים, ואיך מוצאים בתוכה את הקול הייחודי של כל אחד ואחת? חוויית הנראות, הנוכחות, הייחוד בתוך חבורה (במקרה הזה – משפחה) היא אתגר. כבת למשפחה עם שישה אחים ואחיות, זוהי שאלה מוכרת: איך יראו אותי בכוליותי, במיוחדותי? איך אהיה חשובה להורי כמו שאר אחי ואחיותי?

"שְלֹשָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם, אֶחָד שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד שֶׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"  (מדרש תנחומא, ויקהל, א).

כדי שאדם יוכל לקרוא לעצמו בשם, לבסס את זהותו ולהנהיג את חייו, הוא צריך שאביו ואימו יקראו בשמו. היחס שלהם, ראיית קלסתר הפנים המסוים, המיוחד לו או לה, חוויה חשובה ומעצימה, המהווה בסיס לבניין הזהות לשאר החיים.

סבתא / רועי חסן

בְּמוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת הָיְתָה יוֹצֵאת

בַּת קוֹל מִכִּוּוּן שֻׁלְחַן הָעֵץ

הֶעָגֹל בֵּין הַמִּטְבָּח לַסָּלוֹן

וְקוֹרֵאת בִּשְׁמוֹת הַבַּיִת

בְּעִבְרִית מָרוֹקָאִית. הַיַּיִן

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל

גּוֹאֶה בִּגְבִיעַ כֶּסֶף יָשָׁן,

צַמַּת שַׁעֲוָה עָבָה דּוֹלֶקֶת

וּפַעַם נַעְנַע טְרִיָּה וּפַעַם שִׁיבָּה אוֹ

רוֹזְמָרִין יָבֵשׁ בִּצְלוֹחִית הָיָה לְבֹשֶׂם.

אַהֲרֹן

דַּלְיָה

רוֹעִי

רְוִיטַל

שַׁי.

כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ וְנָתַתִּי אֶת רֹאשִׁי לְפָנֶיהָ

יָדֶיהָ רַכּוֹת אוֹחֲזוֹת בְּקָדְקוֹדִי

בִּזְכוּת

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס

רַבִּי יִשְׂרָאֵל אַבּוּחֲצִירָה

רַבִּי יְהוּדָה אַרְז'וּאָן

רַבִּי מְנַחֵם פִיל אָמֵרִיק

וְגַם כְּשֶׁבְּלִבִּי כְּבָר הָיָה

סָפֵק רַב מֵאֱמוּנָה

לֹא הָיִיתִי מְוַתֵּר עַל

הַבְּרָכָה שֶׁל סָבְתָא עִיזָ'ה

כְּשֶׁאָמְרָה אֶת שְׁמוֹת

הַקְּדוֹשִׁים

הִתְקַדַּשְׁתִּי

כְּשֶׁנִּשַּׁקְתִּי אֶת יָדָהּ הָיְתָה חוֹתֶמֶת בְּ

יוֹם טוֹב שָׁבוּעַ טוֹב אֱלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב.

וְהָיָה טוֹב גַּם כְּשֶׁהָיָה רַע.

הסבתא בשירו של רועי חסן, מברכת כל ילד וילדה במשפחה בנפרד, כל מוצאי שבת. רואה את כולם ומתייחסת לכל אחד ואחת מהם, במגע ובברכה. כמה כוח וכמה אהבה יש בחוויית הברכה הפרטית הזאת.

נחזור ליעקב: "ריש לקיש … אמר: צריך אדם שלא לשנות (= להעדיף) בן מבניו, שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף – "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום". (מדרש רבה, בראשית, פרשה פ"ד, פסקה ח).

העדפתו של יעקב ליוסף הביאה להשנאתו של יוסף על ידי אחיו. נראה שבערוב ימיו, יעקב מתקן את הקשר עם בניו, בברכתו, כמו מעין צוואה, ראה כל בן ובן בייחודו, בסגולותיו, בקלקוליו ובמעלותיו. אולי הוא מבקש סליחה ומכפר על העבר על ידי שוויון שיביא שלום ביניהם.

השבוע חל  עשרה בטבת שנקבע ליום הקדיש הכללי. זהו יום בו אנו זוכרים את נספי השואה שיום מותם לא ידוע, שעברו מהעולם ולא הותירו שם. ביום הקדיש הכללי השנה אני חושבת על הברכות אותן יכלו לקבל מהוריהם ולתת לילדיהם, אני חושבת על  כל נפש ונפש, אוסף הקולות, התקוות, המחשבות והחלומות המייחדים כל אחד ואחת וקוראים בשמו.