פרשת המרגלים מוזכרת בתורה פעמיים: בפעם הראשונה בפרשתנו, ובשנית בספר דברים (פרק א). שני הסיפורים עוסקים לכאורה באותו אירוע אבל יש ביניהם הבדלים ואף סתירות.
זו עובדה שנאמרה ופורשה לרוב; אני רוצה להדגיש משהו שחודד פחות והוא: בעצם מדובר בשני סיפורים שונים.
קודם כל בשל שאלת זהות המספר. הסיפור בפרשה זו מסופר, כרוב סיפורי המקרא, על ידי מספר אנונימי נסתר – זהו, לכאורה, פרוטוקול של וועדת החקירה שחקר את הכישלון המהדהד ; הסיפור השני מובא בספר דברים בקובץ המכיל את זיכרונות משה מתקופת המדבר, ולכן הוא בעצם עדותו של אחד המעורבים בכישלון – משה.
הנה כמה שאלות שעומדות על ההבדלים בין הסיפורים:
• מי נתן הוראה לשלוח מרגלים? בסיפור א – אלהים; בסיפור ב – העם הציע ומשה הסכים.
• מה הוטל על המרגלים לברר? בסיפור א' – מידע כללי בדבר טיב הארץ ועוצמת העם; בסיפור ב' – מידע מריגול טקטי.
• מי אחראי לפניקה? בסיפור א' – המרגלים שהסיתו את העם לוויתור; בב' – העם שנבהל למרות דבריהם החיוביים של המרגלים.
• מה עשה אלהים? בא' – איים בהשמדת העם, בב' – דחה את הכניסה לארץ בדור אחד.
• מה עשה משה? בא' – הגן על העם מזעמו של אלהים; בב' – ניסה לשכנע את העם להאמין ביכולתם.
תכלול ההבלים הלו מגלה שלפנינו שני סיפורים. בסיפור א', אלהים (להלן – המנכ"ל) יצא למיזם של העלאת מורל העם (להלן: הצוות) על ידי הצגת תיאור מרהיב של היעד הארגוני – הארץ המובטחת. המשימה לבחור ולתדרך את העובדים הוטלה על משה (להלן – הסמנכ"ל) והמנכל פרש ללשכתו ללא תדרוך נאות.
הסמנכ"ל, מסוור למנהלו ולמשימה אבל לא מתודרך כהלכה, בחר שליחים, ושלח אותם לברר לא רק כמה טובה הארץ אלא גם כמה היא מבוצרת. המשלחת מסרה תיאור נאמן: הארץ טובה מאוד – והעם חזק מאוד.
כשהעם נבהל נוכח תיאורי עוצמת העם, עברו השליחים, מנהיגים זוטרים בעצמם, את גבולות תפקידם והפכו ממרגלים ליועצים.
לנוכח הבכי והנהי, השתולל המנכ"ל בזעם ואיים לפרק את הארגון ורק עמידה בפרץ של הסמנכ"ל המסור לעובדיו מנעה את הפירוק.
בסיפור ב' הסמנכ"ל נענה ליוזמה של העובדים.(סוף סוף הם מגלים מוטיבציה חיובית! נלך עם זה). השליחים נבחרו היטב ונשלחו לברר שאלות רלוונטיות, אבל בני העם קלקלו הכל בפניקה שלהם.
משה לא נואש (לא נפל לפני העם קרוע בגדים כפי שקרה בסיפור א') אלא ניסה לחזק את ליבם וייתכן שהיה מצליח אבל המנכ"ל הגיע, ובפרץ זעם חרץ את גורלם של העובדים "למות במדבר" וגם משה ימות עמהם שם (פרק א, לז)
לסיכום הסיפור הראשון, נראה שהמנכ"ל ושהסמנכ"ל ניהלו את האירוע באופן חובבני.
לגבי המנכ"ל –תדרוך לא מספיק בהתחלה ופרץ זעם נוראי בסוף; לגבי הסמנכ"ל – שאלות לא מתאימות, בחירה לא נכונה של אנשים (נשיאי השבטים – אפשר לסמוך עליהם שיחרגו מתפקידם וייהפכו ליועצים), ואי הבנת כוחה של התקשורת (מעמד קבלת דו"ח המרגלים בשידור חי).
עם זאת, מסירותו ואומץ לבו לעמוד בפרץ מול הבוס הזועם איפשרו לארגון לשרוד.
לסיכום הסיפור השני, זהו סיפור על מי שהאמין בעובדיו, יצא איתם לתהליך מורכב של גדילה תוך נטילת אחריות, הגיע איתם לנקודה קשה, ובנקודה זו הופסק התהליך באלימות בידי הדרג העליון.
בקוראי את הפרשה שלנו אל מול הסיפור המקביל אני חש שאין זה נכון לסיים את המאמר הזה באופן סגור. במקום סיום אני מעדיף לפתוח את השאלות הבאות:
• איזה סיכום נראה לכם אמין יותר ?
• איזה מהם מתאים לניסיונכם האישי ?
• מהו הלקח שלכם מפרשה זו ?
