פרשת פנחס מספרת על מינוי מנהיג שיחליף את משה. מובעות שתי עמדות ביחס לתכונה המהותית ביותר שמנהיג זקוק לה. כיוון שאנו עתה, כרגיל, ערב בחירות, אני מזמין אתכם לקריאה מדוקדקת של העמדות שעולות כאן.
משה מבקש ומציע –
(טז) יִפְקֹ֣ד יהוה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה:
(יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם
וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יהוה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:
המנהיג, אומר משה, הוא רועה. משה לא אומר מה צריך להיות ברועה כך שימלא את תפקידו כהלכה. אבל ניתן ללמוד על דעתו מהאופן בו הוא פונה אל אלהים. הכינוי – 'אלהי הרוחות לכל בשר' – הוא ייחודי. מה משמעותו ומה הקשר בינו לבן הנושא?
כדי לענות, יש להיזכר בשני המופעים האחרים במקרא של רוח ובשר בסמיכות, במקרא.
בפרשת המבול (בראשית פרק ו-ז), כהמשך לתיאור החטא – כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ. נאמר שאלהים יביא מבול כדי לשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים.
זהו תיאור מעליב של עולם החי, בעלי החיים, כולל בני אדם, מתוארים כגושי בשר שיש בהם רוח ולא, כפי שהיינו מעדיפים להיות מתוארים – כאישיות שממדיה המהותיים הם נפשיים ורוחניים כמו אהבה, זיכרון, מודעות ורצון. כשמשה מבקש מנהיג מ'אלהי הרוחות לכל בשר' הוא מדבר ממקום הרוצה לכפוף את הבשר אל הרוח, לבל יישנו אירועי המבול.
המקום האחר הוא בפרשת קברות התאווה (במדבר פרק י-יא) בני ישראל, שכבר עמדו בקשיים גדולים ונענו לאתגרים מרוממי נפש, בוכים עכשיו בשל תאוותם לבשר. לנוכח מצב זה סירב משה להוסיף לשאת בעול לבדו. סוג של 'איני יכול עוד'. אלהים התמודד עם המצב הזה בשתי רמות.
משבר המנהיגות טופל בכך שההנהגה הורחבה, וכללה מעתה גם את הזקנים. זה קרה במעמד בו הואצלה רוחו האלהית של משה אל הזקנים ככתוב: 'וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים'. התאווה לבשר טופלה בשיטת עודף היצע: יצר הלילה סופק עד לשביעה מוחלטת על ידיְ ר֜וּחַ שנָסַ֣ע מֵאֵ֣ת יהוה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן־הַיָּם֒.
כשמשה מזכיר את אלהי הרוחות לכל בשר הוא חושב גם על בשר התאווה הזה ועל שתי הרוחות שהופיעו בעטיו – רוח הנבואה ורוח הבשר. הוא מבקש מאלהים למנות מנהיג שיבטיח את עליונות הרוח על הבשר, לבל נחזור למקום הזה.
אם נחזור מכאן לשאלת איפיונו של המנהיג הרצוי, ניווכח שמשה ראה לנגד עיניו אדם מסוגו – פרוש מאשתו, פרוש ממשפחתו, מסוגל לא לאכול ולא לשתות ועור פניו קורן.
ומהי תשובתו של אלהים ?
(יח) וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ
(כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יהוה
אלהים לא מקבל את דעתו של משה. המנהיג הוא יהושע – אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ: רוחו שוכנת 'בו' בבשרו, בהקשרו הקונקרטיים. הוא בהחלט אינו מוגדר כ'רוח שיש לה בשר'.
הלקח שאני לומד מכאן לגבי מקומה של ההנהגה הוא – שזהו זהו זמנם של אלו שיכולים לנווט בין אלעזר הכהן ומשפט האורים, כלומר לנווט בין הרוח, החזון – ציוני; ליברלי; הומניסטי – לבין הבשר – יוקר המחיה, משבר הדיור, עומס התנועה.
יש מועמדים?
