בדרך כלל מתקשרת המצה ליציאה ממצרים, ככתוב – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ"(שמות יב,כט).
אלו הן מצות היציאה, מצות החרות, עליהן אומרים בנקודת השיא של סיפור ההגדה – "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם".
אולם גם לפני היציאה אכלו בני ישראל מצות, הם אף הצטוו לאוכלן עם הקורבן בליל היציאה – וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב,ח).
מצות אלו הן זכר לשעבוד. הן לחם עני – ללא שמרים, ללא תפיחה, נוקשה. זהו לחם הנאפה על ידי עבד הנחפז לצאת ליום עבודה מפרך ולוקח עמו צדה קלה ומשתמרת. על משמעות זו מצביע המשפט הפותח את ההגדה- "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, (=זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים)
כשעניין המצות עולה שוב בספר דברים כורך הכותב את שתי המשמעויות הנבדלות במשפט אחד ואומר – ( דברים פרק טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
ועל כך אומר הרמב"ן בפירושו לתורה שם: "הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים"
יש לשים לב לכך ששתי משמעויות הפוכות – עבדות ושחרור – מבוטאות כאן על ידי אותו סמל. המצות הן לחם העוני של העבדות, והן גם הצידה הקלה והמזורזת לדרך אל החירות. האם יש משמעות מיוחדת לכך?
נראה שיש, והיא קשורה בחִפָּזוֹן .החיפזון הוא הלחץ המופעל על אדם לעמוד בקצב אירועים גדולים ממנו; הוא האלימות המופעלת על חברה להסתגל לתהליך היסטורי לא מתוכנן, חסר תקדים במהותו וחשוב מעין כמוהו.
במצרים ידעו אבותינו שני סוגי חפזונות – חיפזון ליום עבדות נוסף, התחלף בחיפזון לקראת חופש.
לחיפזון כזה יש תמיד מחיר; אלא שהנחפזים לא ידעו אותו בהיחפזם, או שידעו והחליטו שכדאי לשלמו.
חיפזון כזה חשו אבותינו תחת עול היטלר וסטלין, כשנאלצו להתקיים על נתח לחם אפור, מתפורר, מנת המזון היומית בגטאות, במחנות הריכוז ובגולאגים. חיפזון כזה חשו גם אבותינו כאן בחמשת וחצי החודשים שבין החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ועד להכרזת העצמאות.
תרבות נחפזת היא תרבות שחסרים בעיסתה חומרים מעשירים מפנקים, היא עסוקה בהשרדות או בפריצה לחופש, ולא בבניית חיי נועם.
לאותם סיפורים יש גם צד שני, שגם אותו ניתן להסיק מהתבוננות בתהליך האפיה. כדי שעיסה תתפח ללחם היא זקוקה לזמן ולמנוחה ולהאפלה. צריך פרק זמן בו התרבות מתפתחת בנחת על פי קצב פנימי ביציבות ללא תזוזה. כך נוצרת תרבות שיש בה עומק ורוחב; עיקר וטפל – כל הזוטות הקטנות היוצרות סגנון חיים.
כשנבעטנו החוצה מפולין וסוריה, גרמניה ועיראק, נטשנו את התרבות שהתפתחה שם במשך מאות שנים – מבנים חברתיים, פיוטים וניגונים, מאכלים ובגדים מסורתיים… האם כדאי היה לשלם את המחיר ? תלוי בטיב החיים שניצור כאן אנו, בניהם ובנותיהם של הנחפזים.
