הנה הגענו לתחילת חומש חדש, השלישי, "ויקרא", שבפרקיו הראשונים עוסק בעבודת הקורבנות. השנה, בשל הצמידות לחג פורים, מצטרפת אליו פרשיית "זכור" עם הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק…תמחה את זכר עמלק" (דברים פרק כ"ה). השילוב בין הנושאים הרי הוא בבחינת "חלון, מבט וראי" למה שעובר על כולנו.
הקורבנות מבטאים בדרכים שונות את רצון האדם בקרבה לא-לוהיו. הפסוק הפותח את תורת הקורבנות מהווה סמן מרכזי למשמעות העניין: "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א', ב). וכך מפרש הספורנו את השימוש במילה "מכם": "כי יקריב מעצמכם בווידוי דברים והכנעה, על דרך "ונשלמה פרים שפתינו", וכאמרו "זבחי אלהים רוח נשברה" כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת" (ספורנו ויקרא א', ב).
לב האדם חייב ללוות את החוויה של הקרבן – אם בחרטה, אם בהודיה, אם ברצון להתעלות. לולא הלב המקריב החפץ בקרבה, הקורבנות מתרוקנים ממשמעותם, והופכים לפארסה של עבודה דתית. על כך קבלו הנביאים שוב ושוב – "למה לי רוב זבחיכם…רחצו היזכו…לימדו היטב דרשו משפט" (ישעיהו א').
ברבות הימים פסקה לחלוטין מהעם היהודי עבודת הקורבנות הפיזית, אלו העולים ונשרפים על גבי המזבח, אך מושגי ההקרבה והקירבה לא חדלו לרגע. את חצר בית המקדש החליפו שדות הקרב. היסטוריית העם רוויה בסיפורי הקרבה ממשיים שיש עמהם רצון עז וחמדת הגבורה, ומתגלים בהודם ברגעי קרבות. לא ניתן להאזין לסיפורי הלוחמים, הפצועים, וההספדים על הנופלים בלא דמעות וכאב, אך גם עם התרגשות והתפעלות עמוקות מגילויי העוצמות הפנימיות. יחד עם זיכרון הקורבנות עלינו לזכור את ההקרבה וגילויי הגבורה ואת המטרה שלמענה יצאו לקרב, – למען המשפחה, המדינה, למען קדושת השם, העם והארץ. למען יהיה פה טוב יותר. למען החיים.
אנחנו זוכרים את אשר עשה לנו עמלק וברגעים אלה לוחמינו שבקרב פועלים למחות אותו. אותו הזיכרון גם מוביל להעצמת והגברת הטוב והראוי, גמילות החסד ואהבת הזולת. גם כך, ואולי בעיקר כך, זוכרים ומוחים זכר עמלק.
על שני פנים אלו של זיכרון כותבת דוניה רוזן, 1943 – "רצוני שבני-אדם יזכירו תקופת-זוועות זו כסיוט שחלף, אינני יודעת מתי יהיה הדבר, אך מובטחתני שיום כזה יבוא, יבוא הנצחון, יבואו ימים טובים מאלה. מאמינה אני, שזכרונות אלו ילמדו אתכם לאהוב את הידידים ולשנוא את האויבים, ילמדו אתכם לנקום ולהלחם באויבי האנושות, אויבי החופש, הצדק והמשפט. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום". (לקוח מתוך אתר יד ושם)
זיכרון הקורבנות כואב מאוד. קשה לחגוג ולשמוח בחג פורים הקרוב כשאחיותינו ואחינו נתונים בצרה ובשביה, אל מול הקברים הטריים, המשפחות האבלות, החברויות שנחתכו. אבל מתוך אמונה שקורבנם לא היה לשווא, מתוך הכרה במסירות הנפש, מתוך תקווה לטוב שיגבר על כל הרוע – כן נחגוג. נחגוג את החיים שלמענם הקריבו את חייהם אלו שנפלו ואלו שנפצעו, נחגוג את אחדות האומה שבאה לידי ביטוי באחווה ובקרבה שאין כדוגמתן, והלוואי ונזכה לחגוג עם כל החטופות והחטופים שישובו בשלום לביתם.
