השבוע צפיתי בהצגה "אדל" בתיאטרון החאן. עולה שם מערכת היחסים המורכבת והמתבגרת של הבעל שם טוב עם ה"קודש", המרחב שמעבר, שעוברת כחוט השני לאורך סיפור חייו. נראה שאחת ההתמודדויות המרכזיות בחייו, היתה הבנת גבולות המרחב הזה, משני קצות החבל: מחד, ההימנעות וההסכמה לכוחות שלו- מול הקפיצה פנימה אל מרחבי הנסתר, ומאידך ההבנה מתי אין זה המקום והזמן, ועליו לעצור, או לסגת. בשתי הקצוות, היתה הלמידה שלו מפותלת ועקלקלה, ולא אחת, גבתה מחיר כבד וחיי אדם.
הפרשה פותחת בדבר ה' לאחר מות נדב ואביהו "בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז, א), המכוון לאהרון "אל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז, ב). משם הולכות ונרקמות הלכות עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, וכניסתו המדויקת והמכוונת אל קודש הקדשים. לעומת זאת, הפרשה הצמודה פותחת בדיבור נוסף של האלוהים אל משה "ואמרת אליהם, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט, ב).
מעניין להתעכב על המתח הזה, שמבקש מאתנו האלוהים. מצד אחד לכבד את המרחב המקודש, את גבולותיו, ולהבין שלא בכל עת ניתן לגשת אל הקודש, ולא כל אחד יכול לגשת אליו. ובכל זאת, במקביל, הציווי אל הכלל להיות קדושים כציווי תמידי ומתמשך, כרצון ההתדמות לאלוהים עצמו.
מה הכוונה להיות קדושים, אך לא לקרב בכל עת אל הקודש? אחד העם במאמרו "בין קודש לחול"(1892), אומר: "מה לא מצאו בני אדם בספרי קדשנו… באלכסנדריא מצאו בם את אפלטון, בספרד מצאו בם את אריסטו, המקובלים מצאו את שלהם, בעלי דתות אחרות את שלהם, ואיזו מלומדים מאמינים מצאו בם גם את קופרניקוס ודרווין! כל אלה בקשו בכתבי הקודש רק את האמת, כל אחד את האמת שלו, וכולם מצאו בה מה שבקשו, מצאו בעל כרחם, כי אם לא היו מוצאים, לא היתה האמת אמת, או כתבי הקודש לא היו קודש". האם הקודש נפרץ בעקבות המגע איתו? האם ניתן לגשת אל הקודש מבלי להשפיע על הבנתו?
בשבוע שעבר נזדמן לי להיות נוכחת בוויכוח משמעותי שהעמיק לכדי הנחות בסיס שונות, ונראה היה שלבסוף העניין עומד בעיקר על גבולות היחס אל הקודש. מה עבור כל אחד מהצדדים הינו קודש, ושם אין לגעת, אין מקום לספק, סובייקטיביות, או התנגדות. יכול להיות שזהו אחד ההבדלים שעומדים כרגע בבסיס הפערים בשיח הציבורי. השפות רחוקות מאד, ומכילות מרחבי קודש אחרים, שעליהם מושתתת הבנת המציאות וסדרי העדיפויות שלה.
במגילת העצמאות נכתב כי מדינת ישראל "תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת" (מתוך המגילה). היכולת לכבד קודש של מישהו אחר, ואף תפיסות קודש שונות בתוך אותו לאום, אינה דבר של מה בכך, ובהכרח מייצרת שיח רחב, מכבד, שנותן מקום לתפיסת מציאות וערכיות שונה משלי.
הפרשה מציעה לנו מתח מעניין בהקשר הזה, שיכול לתת בימים אלה מרווחי נשימה ואפשרות למפגש רך יותר עם האחר. חשוב לשמור על חווית הקודש הפנימית, להחזיק בליבה של הדבר שלשמו נתכנסנו, לא לוותר ולנטוש את השיח, על ואף על פי כן, חשוב לא פחות לשמור על צניעות, מתוך הבנה שהקודש חמקמק ( "כי בענן אראה", ויקרא טז, ב), ולא בר נגיעה. מה יכול לסייע לנו בדרך?
דוד אבידן כותב בשירו "לרדת לעלות":
"… איך לגעת ולא לגעת בהבנה?
זה כבר ענין של הבנה דקה, של צליל,
אבל גם של דממה דקה ויכולת המתנה…"
