ההוראות ברורות: אם נשמע שבעיר עברית תושבים משכנעים את שכיניהם להמיר את דתם, עלינו לטבוח בתושבי אותה העיר עד האחרון שבהם, ולהעלות את כל העיר באש:
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם… לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים… הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב […] וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל. (יג, יג-יז).
למי שמכיר את המונותאיזם העברי העתיק אין כאן הפתעה גדולה. אלוהים דורש שחסידיו יעבדו אותו בלעדית, וכל סטיה מאמונה אקסקלוסיבית בו נענית בעונש חמור. ובכל זאת, אנו נעים בחוסר נוחות על מושבנו. לטבוח בעיר שלמה? לשרוף את כולה על בניה ובנותיה? וכל זאת רק משום שבחרו בצורת פולחן שונה?
למה תפיסה דתית כזאת מזעזעת אותנו? למה היא נחשבת בעינינו למפלצתית? אין זה רק משום שאנחנו מתנגדים לטבח המוני. ההוראות האלה מתנגשות עם אינטואיציה מוסרית מאוד עמוקה אצלנו, והיא שיש לאפשר לכל אדם להתוות בעצמו את דרכו הדתית (או החילונית), שלא ראוי להכריח איש להאמין באמונה מסוימת או לעבוד אל מסוים, ושבוודאי אין להעניש אדם על המרת דת.
אבל זה לא הכל. אנחנו מתנגדים לסיפור 'עיר הנידחת' לא רק משום שאנחנו נגד אלימות, אלא משום שבאופן עמוק אנחנו סבורים שחיים דתיים שמקוימים רק מתוך כורך, מתוך כפייה או מתוך פחד, אינה חיים דתיים ראויים. אין כאן לדעתנו עבודת ה' אמיתית.
אז למה לא חשבו כך מחברי התורה? התפיסה הקדומה התייחסה לאדם לא כפרט, אלא כחלק ממכלול חברתי שלם. חיי הדת שלו לא היו נתונים להכרעתו, אלא היו נגזרת חד משמעית של החברה בה הוא חי. "חופש דת" היה חסר משמעות מפני שכל אדם גדל בתוך הקשר דתי מסויים, והיציאה ממנו נחשבה לבגידה לא רק באותה דת, אלא בקהילה כולה.
במילים אחרות, דרך הפולחן של האדם המקראי היתה חלק מהותי מזהותו – ומזהותם של כל הסובבים אותו. כפי שאיש לא בחר במשפחתו, כך איש לא בחר בדתו. כולם נולדו לתוכן. אחת הבשורות המרכזיות של העידן המודרני היא עלייתו של האינדיבידואל כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, ומתן חשיבות וערך עליון לאוטונומיה שלו או שלה.
סביר להניח שהמצווה הזאת מעולם לא קוימה, וגם כיום שומרי מצוות לא מעלים על דעתם לקיימה. התירוץ ההלכתי לאי-קיום ציווי זה לא משנה (אין סנהדרין? משום דרכי שלום?). הסיפור הוא עמוק יותר: כיום גם שומרי מצוות חשים רתיעה מוסרית חריפה מההוראות האלה. זאת משום שגם הם, כמובן, חלק מהעולם המודרני. הם רואים את עצמם כאינדיבידואלים הזכאים לבחור את דרכם הדתית, וממילא רואים כך גם את זולתם. להם, כמו לאחרים, יש זכות לחופש דת ומצפון, והם יתעקשו עליה בתוקף – ובצדק גמור.
התורה, אם כן, מכילה חוקים שאין לנו כיום יכולת לקיים, לא רק בגלל שהם בניגוד לחוק, אף לא רק משום שהם סותרים את המערך המוסרי שאנו אוחזים בו, אלא משום שכל התפיסה שלנו בנוגע למהותו של האדם, לחובותיו וזכויותיו – שונה. מפנה דרמטי בתולדות האדם התרחש במאות השנים האחרונות. המסורת שלנו עדיין מנסה לעכל את גודל השינוי, ואנחנו, בניה ונושאיה, אחראיים לא רק על שימורה, אלא על שכלולה.
