ספר בראשית מסתיים. הפרק הראשון בהיסטוריה המקראית מגיע לסיומו. הסיפור המשפחתי של אבותינו ואימהותינו סוגר מעגל, רגע לקראת ספר חדש בו המשפחה הזו תיהפך לשבט רחב, לעם. בפרשת הסיום, שתי דמויות המפתח ,יעקב אבינו ויוסף בנו, מסיימות את תפקידן במערכה. הפסוקים מתארים את פטירתם: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג'). " וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ, כו'). למרות זאת, הפרשה נקראת "ויחי". ואנו מכירים זאת כבר מפרשת "חיי שרה" בסיפור מותה של שרה.
איך פרשות שמספרות על מוות נקראות חיים? למה התכוונו חכמים בהכרזתם כי "צדיקים במיתתן נקראו חיים" (מסכת ברכות, דף יח)?
אנחנו נמצאים בתקופה ארוכה שהמוות מתקיים לצד השגרה, נוכח ומרחף, ואנו מבקשים ללמוד איך אפשר לתת משמעות, ולהפיח כוחות חיים בימים הקשים האלה?
נתבונן ברגעי הסיום של שתי הדמויות שהזכרנו בפרשה.
יעקב, לאחר סיפור חייו הכואב "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז,ט), על ערש דווי, בוחר לברך את בניו ברגעיו האחרונים. הוא מצליח להביט בהם במבט כללי והמשכי, מסיר את הפרסונלי ומברך אותם כמשפחה מורחבת, כשבט. ברכות יעקב מתחילות באיסוף הבנים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א-ב) ומסתיימות בהתייחסות אליהם כשבטים: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"(בראשית מט, כח). בעצם התייחסותו אליהם כמנהיגי השבטים העתידיים של העם שיווצר, הוא כבר החל לקיים את ברכתו, והפך אותם משנים עשר בנים לשנים עשר שבטי ישראל.
גם יוסף נדרש לשינוי פרספקטיבה בערוב ימיו, כאשר אחיו חוששים שיחסו אליהם ישתנה בעקבות מות אביהם. "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". הם מבקשים מיוסף שלא יפגע בהם, ויוסף מגיב בחזרה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, טז-כ). יוסף מסוגל להרחיב את נקודת המבט, לשחרר את הסיפור שלו לעומת הסיפור האלוהי, ולעבור מהיחס הפרסונלי של מערכת היחסים הספציפית שלו עם אחיו, לסיפור רחב יותר של עם.
האם חוויית הקרבה למוות מביאה עימה את היכולת לשחרר את הסיפור שאנו אוחזים בו מרבית חיינו, הפרסונה שאנחנו, ולתת למבט להכיל עומק ורוחב שממשיכים מעבר לפרטי? משהו ביראת הרגע הזה, מסייע לנו להשיל את בגדי היומיום ולחזור למבט "אלוהי", שמעבר לאדם שאנחנו.
התקופה האחרונה מפגישה עם יראת המוות, בעוצמה ובהמחשה רבה. נדמה כי פוטנציאל היכולת לעבור מן הפרטי אל הכללי זמין יותר כעת. אך דווקא כעת, השיח הציבורי הופך לפרסונלי. נקיטת שמות, התחשבנויות, ומלחמות האגו נעשות אישיות ביותר.
כְּשֶֹאָדָם מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו, נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו.
כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי, אֲבוֹתָיו נֶאֱסָפִים בּוֹ,
כָּל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ הוּא נָצִיג.
שֶׁל אֶחָד מֵרִבְבוֹת אֲבוֹתָיו מִתְּחִלַּת כָּל הַדּוֹרוֹת. (יהודה עמיחי, "בחיי בחיי", פתוח סגור פתוח)
יהודה עמיחי שולח אותנו לאפשרות כזו, שעוד בחיים נחוש את הפרספקטיבה הרחבה של המוות. לו נוכל ללמוד מבראשית, לעבור מן המוות לחיים, לשחרר מעט את האישי ולאמץ מבט רחב.