כשזה בא לעבודה על המידות, אנו רגילים לחלק את הדברים לשניים: תכונות מולדות, אותן אי-אפשר לשנות, ותכונות נרכשות, בהן ניתן לחולל שינוי. ומה עם ענווה? האם אפשר להיעשות עניו?
בפרשת ״בהעלותך״ אנחנו נחשפים לאחת התכונות הבולטות של משה – ענוותנותו:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה". (במדבר יב ג)
האם התורה כאן מציגה עובדה , או שהיא מציבה את הענווה כתכונה סגולית שיש לשאוף אליה?
התלמוד מספר על ענוותנותו של ר׳ אבהו:
"פעם אמרה אשתו של התורגמן של רבי אבהו לאשתו של רבי אבהו: אישי לא זקוק לאישך, והסיבה היחידה שהוא מתכופף ומאזין לו [לרבי אבהו] – זה מתוך כבוד. הלכה אשתו של רבי אבהו וסיפרה לו, ורבי אבהו אמר: מה זה משנה? בין כך ובין כך, ה׳ מתקלס". (בבלי סוטה מ א)
ענוותנותו של רבי אבהו מתבטאת בכך שהוא לא מקפיד על כבודו – או לפחות לא על בלעדיות בכבוד. הוא מתמקד בשליחות שלו, ומתמלא ממנה.
רבי אבהו החשיב את עצמו כעניו, עד שהוא ראה את רבי אבא דְּמִן עַכּוֹ .
"בתחילה, חשבתי שאני עניו. אבל כיוון שראיתי את רבי אבא דְּמִן עַכּוֹ שבשיעור שהעביר, הוא הביא טעם לדברו, ואילו ה״מתורגמן״ שלו הביא טעם אחר לדבריו – ורבי אבא דמן עכו לא הקפיד. מכאן הבנתי שאני לא עניו". (שם)
רבי אבא דמן עכו מעביר שיעור, ולידו ״מתורגמן״ שעומד צמוד אליו, מאזין לו ומשמיע בפני הקהל את דבריו – מן מערכת הגברה אנושית. אלא שתוך כדי השיעור, המתורגמן – על דעת עצמו – משנה את דבריו של רבי אבא דמן עכו, והלה לא מתעצבן.
בנוכחותו של רבי אבא דמן עכו, מתבהר לרבי אבהו שיש דרגה גבוהה יותר של ענווה, והיא כרוכה בכך שרבי אבא רואה את מי שמתחת לו בהיררכיה החברתית ככשיר לשנות את דבריו ולהביא משהו אחר לעולם – אפילו בשמו. רבי אבא דמן עכו מביא את שלו, ולאחר מכן הוא משחרר, לחלוטין, מתוך פתיחות למה שמישהו אחר יביא.
ענוותנותו של רבי אבא דומה לזו של משה, כפי שמתגלה בפרשתנו. ה׳ ביקש ממנו לאסוף קבוצה מזקני ישראל ולהאציל מסמכויותיו ומרוחו:
"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". (במדבר יא טז-יז)
לכאורה כאן יש ״רק״ ענווה מהסוג של ר׳ אבהו, בה משה חולק את כבודו עם אחרים. אולם זמן קצר לאחר מכן, מתרחש אירוע אשר – אילולי ענוותנותו של משה – היה מסתיים אחרת. נשארו במחנה שניים מהזקנים, אלדד ומידד, ״וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה״ (במדבר יא כו). נער רץ לספר על כך למשה, ויהושע אף מציע לכלוא אותם – כי בעיני כולם התנבאות זו נתפסת כקריאת תיגר על הנהגתו של משה. ואילו משה רואה את הדברים אחרת:
"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כׇּל־עַם ה׳ נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן ה׳ אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!". (במדבר יא כט)
משה אינו יודע על איזה דברים אלדד ומידד מתנבאים. אין לו שליטה בתוכן הנבואה, אך אין לו שאיפה לבלעדיות בנבואה: הוא מעודד אותם לתרום משלהם.
ענווה שכזו היא תכונה – או אולי – תודעה, שניתן לסגל לעצמנו. בתחומי העשייה שלנו, אפשר לעשות כהבנתנו– ובו בזמן להזמין את תרומתם של אחרים, כולל אלו ש״מתחת״ לנו בהיררכיה. וטוב נעשה אם ננהג כרבי אבהו ונחפש בסביבתנו את אותם האנשים שיכולים באמצעות התנהגותם להתוות לנו דרך.
