אין תחום שהתורה מקדישה לו יותר דיוק ודקדוק מאשר עבודת הקורבנות. הפרשה שלנו כולה עוסקת בכך. כללי-כללים לבניית המשכן, ארון הקודש ואביזריו. בתוך החוקים וההוראות המפורטות לבניית הארון מסתתרות כמה תובנות עמוקות.
ההוראות להכנת ארון הברית כוללות את הכנתם של שני כרובים מזהב, שיעמדו משני צדדיה של הכפורת, בדיוק כמו שהעמיד הקב"ה כרובים מצדדי שערי גן עדן – וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים (בראשית, ג', כד') – אחרי גירוש אדם וחווה. הכרובים, כך נראה, תמיד שומרים על המקום הקדוש ביותר.
אבל מה הם כרובים? כרובים הם סוג של מלאכים, אבל סוג מסוים מאוד: יש להם פני אדם, גוף של שור, וכנפי נשר. אנחנו יודעים איך נראים כרובים מפני שמדובר בחיה מיתולוגית שנפוצה בכל רחבי המזרח הקדום, ועמים אחרים ציירו ופיסלו אותה. מקור המילה כנראה במילה הבבלית "קַרַבּוּ" (שיש לה מקבילות אכדיות ואשוריות), שמשמעה "מבורך".
בתמונה להלן ניתן לראות תבליט של כרובים שנמצא על קיר מארמון דריווש הראשון, בשושן הבירה, שהוא כנראה אביו של אחשורוש הידוע לשמצה ממגילת אסתר. הדת הפרסית העתיקה היא הדת הזורואסטרית, שמתארת מאבק כמעט נצחי בין האל הטוב של העולם, אהורה מאזדה, לאל הרע, אהרימן. בתבליט נראים שני כרובים ומעליהם דמותו המופשטת משהו של אהורה מאזדה, האל הטוב.
את המודל הזה – האל הנמצא מעל הכרובים – אנחנו מכירים מהפרשה שלנו: "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה', כב'). הקב"ה מדבר אל משה ממעל לכרובים, בדיוק כמו שהאל הפרסי נוכח מעל לכרובים כשהכרובים שומרים על הקדוש ביותר.
ייתכן שכשם שאת שמה של החיה המיתולוגית הזאת קיבלה היהדות מהבבלים, כך היא גם אימצה את האיקונוגרפיה הכללית. אולם, דבר חשוב שונה בין המסורות: בתבליט הבבלי שני הכרובים פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש, כפי שכתוב בפרקנו, "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שם, כה', כ').
יש לזה משמעות עמוקה: הדת הפרסית הקדומה היא כאמור דואליסטית, היא מאמינה במלחמה תמידית בין אל טוב לאל רע. בהתאם לכך, גם בני האדם – וכל אשר על פני האדמה – נחלקים לטובים ורעים, והכרובים צריכים לשמור על האל מפני אויביו. לכן הם מביטים לצדדים. בדת הפרסית העתיקה הכרובים הם שומרי ראש.
היהדות היא כמובן מונותאיסטית. יש רק אל אחד, והוא טוב. יש אמנם רוע בעולם, אבל אין לו קיום נבדל, משל עצמו. הכרובים מביטים אל האל – בפליאה, בהערצה, בידיעה שאין מי שיכול להתגנב כדי להרע לו. במסורת שלנו הכרובים הם אוהבים.
ואכן, חז"ל מזכירים לנו שבין הכרובים מתקיימת מערכת יחסים – הם מאוהבים. בזמן שלושת הרגלים הם אף מממשים את אהבתם:
”בשעה שהיו ישראל עולים לרגל – מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה“ (יומא, נד', א')
אהבת הכרובים זה לזה מקבילה לאהבת הקב"ה את ישראל. מה הם מביטים זה אל זה ומעורים זה בזה, אף אנחנו נושאים עינינו אל על, וחוגגים את הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל.
בניגוד למסורת בבל, התורה מזכירה לנו שיש רק אלוהים אחד, ושהדרך אליו, כמו הדרך חזרה אל גן עדן, היא רק מתוך ראיית הזולת, רק מתוך קרבה. רק באהבה.
