אפשר לשחק כדי לנצח. אבל ג׳ון קאליפארי, מאמן קבוצת הכדורסל המצליחה של מכללת U-Mass, טוען כי סוד הצלחת קבוצותיו טמון בסירוב המוחלט להיכשל. מהי העוצמה של אקט הסירוב? פרשת ״וישב״ מגלגלת לפתחנו שאלה זו דרך מלת מפתח שמופיעה בה: מיאון.
לאחר שבני יעקב מביאים לו דיווח כוזב על ״מות״ יוסף, יעקב קורע את בגדיו ומתאבל ימים רבים.
וַיָּקֻמוּ כׇל־בָּנָיו וְכׇל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (בראשית לז לה)
מוצף עצב על אובדן בנו, יעקב נכנע לרגש זה ומסרב להשלים עמו או לעשות את העבודה הפנימית כדי שרגש זה יעבור. הוא ממאן להתנחם.
בהמשך הפרשה, ישנה הופעה נוספת ואף מרכזית יותר של ״מיאון״, כשאשת פוטיפר מנסה לשכנע את יוסף לשכב עמה.
וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי. (בראשית לט ח)
מיאון זה של יוסף הוא שונה בתכלית מזה של יעקב. הוא איננו נכנע לרגש אלא מתגבר עליו; הוא מסרב לפיתוי. המסורת מעניקה ניקוד, טעם מקראי, מיוחד למלה זו: ״שלשלת״, עם מנגינה ארוכה ומסולסלת, המופיעה רק ארבע פעמים בכל התורה. רבינו בחיי עומד על פשר הטעם: ״והטעם שבמילת ׳וימאן׳ מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון. מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כעניין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו.״ כלומר, השלשלת מצביעה על כך שהפיתוי היה גדול עד מאוד, והעבודה הנדרשת להתגבר עליו ושלא להיכנע לו – אף היא עצומה.
ר׳ יעקב צבי מקלנברג, בחיבורו ״הכתב והקבלה,״ מנהיר כמה מורכב מהלך זה: ״דרך בני אדם אם יבואו עליו אנשים המפתים אותו לדבר עבירה ירבה נגדם טענות להשתיקם, ובאמת אין דרך זה יצילהו, כי אם המפתה הוא איש לשון, [הוא] ישחית [את המפותה] וילכד ברשתו.״ הגיון הסירוב לפיתוי נתקל בהגיון נוסף, המצדיק את הפיתוי ומחזק אותו אף יותר. כולנו מכירים את מגוון השיקולים, הלכאורה 'רציונליים', שעלולים להצדיק עוול כאשר אנחנו מתפתים לעשות או לא לעשות משהו.
אם כן, כיצד יוסף הצליח?
על פי המדרש, יוסף הביט במראה וראה את דיוקנו של אביו יצחק, שהטיח בו להחליט כיצד הוא רוצה שייזכר (בבלי סוטה לו ע״ב). אם תרצו, דמותו של יעקב במראה מעירה את האני-העליון (הסופר-אגו) של יוסף. סירובו של יוסף כרוך בעבודה מתמדת, שהרי הפיתוי תמיד ישנו:
וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ (שם י).
המיאון של יוסף אפוא לא היה אקט חד-פעמי, אלא הצטיינות מוסרית שהתאפשרה על ידי עבודה עיקשת בשני מישורים. ברובד אחד, הוא עשה את מה שפסיכולוגים מכנים ״ארכיטקטורה של הבחירות״: הוא עיצב את הסביבה כדי להגביר את הסיכויים שהוא יצליח לסרב לפיתוי, והוא ניסה שלא למצוא את עצמו לבד עם אשת פוטיפר. ברובד אחר, הוא טיפח את התודעה הגבוהה שלו, את השאיפה המוסרית שאותה ייצג (דיוקנו של) אביו.
״מכלל לאו אתה שומע הן,״ קובעת ההלכה. לעתים הדרך העוצמתית ביותר לבנות עולם הוא באמצעות המלה ״לא״.
