לפני כמה שנים, אשתי ואני זכינו לבנות בית. זכות ששלחה אותנו לשרך רגלינו בין קרמיקות לארונות, לדלתות פנים, לחוץ, לאלומיניום, למיזוג, לחימום. בכל שלב כזה, צריך להבין במה בכלל מדובר, (מה נכלל ב'קרמיקות'? מי החליט שלחלונות קוראים 'אלומיניום'?), להצליב בין האפשרויות הקיימות לצרכים שלנו, ולבחור.
מתיש. פעם אחר פעם הסתכלנו זו על זה ומלמלנו: שמישהו כבר יחליט בשבילנו. 'מנוס מחופש', כפי שמתאר אריך פרום, היא הכמיהה הקמאית להשתחרר מהאחריות ולהאציל אותה לאחר.
השוק החופשי, שכולל חלוקת עבודה וההתמקצעות, מביא אותנו לעמוד כמעט בכל היבט של חיינו, מול מומחים. מהמוכר בחנות ועד לרופאה, הא־סימטריה בין האדם הפשוט לבין בעלי המקצוע מובנית במערכת. גם למקצוענים וגם ללקוחות יש לפעמים נטייה לשמר את כוחם של בעלי המקצוע.
האם המומחים תופסים את עצמם כמנגישים, כמתווכים, או כחוצצים? האם הם מצביעים על הנוף, או שמא הם תופסים שהם עצמם הנוף?
טקס 'מקרא ביכורים' המתואר בפרשתנו, שבו מביא האדם הפשוט בפני הכהן את ראשית ביכורי אדמתו, מציע את הקב"ה, או במושגים 'מחולנים' יותר, את האמת, הראוי, הנכון) כשותף נוסף לזוגיות המתוחה הזו שבין מומחה ולקוח. הוא מאיר לנו את האופן שבו אנחנו אמורים לעמוד מול הסמכויות המקצועיות, כולל הרוחניות, בחיינו. כיצד אמור לתפקד המשולש שבין האדם מישראל, הכהן, והקב"ה?
הפסוקים הפותחים את הפרשה מתייחסים לה' כאלוהי האדם מישראל: "וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ", ואילו לשון הדיבור של האדם עצמו כאשר הוא מגיע למקדש מתייחסת לה' כאלוהי הכהן: "וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ". הניכור והריחוק הם תוצאה טבעית של הא־סימטריות של הסיטואציה. כולנו מכירים את חוסר הביטחון כשאנחנו עומדים מול מוסכניק, או מול הבנקאי.
כמו כל מומחה, כאן מבחנו הגדול של הכהן, האם ינצל את הפער בידע לשימור פערי הכוחות? 'מי השילוח' (האדמו"ר מאיז'ביצא) מפרש את ה'הִגַּדְתִּי' כשיחה קשה שבה האדם מישראל מזכיר לכהן שגם הוא בקודש. למעשה, לשני הצדדים דרושה כאן תזכורת. האמת לא נמצאת בלעדית אצל הכהן, וממילא לא אמורה להישאר אצלו. כל אחד מאתנו פועל בתחום אחר, ובמובן יסודי כולנו שווים.
הפסוקים הבאים, הכוללים גם את תפקודו הטקסי של הכהן בהנחת טנא הביכורים, תומכים בשוויון הזה. הכהן הוא מתווך, האלוהים הוא של האדם הפשוט. בהדרגה מוצא את עצמו מביא הביכורים בתוך הסיפור: תחילה בהזדהות עם ה' כאלוהי אבותיו במצרים, ולבסוף בפנייה לאלוהים בדיבור ישיר: "הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי ה'".
רכישת שייכות זו דומה לדרשתו של רבא על הפסוק מתהלים (א', ב') "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה": "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו [של לומד התורה]" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, י"ט ע"א).
כך, כאשר הכהן משכיל לעשות את תפקידו כמתווך מבלי להשתלט. אך האמת היא שלא רק בעל המקצוע עלול להשתלט ולהשׂתרר. קיימת אצלנו לעתים גם נטייה הפוכה, שאינה פחות בעייתית: זו הנטייה שלנו, כלקוחות, לראות את עצמנו כבעלים וכזכאים. גישת ה'לקוח תמיד צודק' הידועה, התחושה ש'שילמתי אז מגיע לי', מביאה אותנו לתפוס את בעלי המקצוע כנותני שירות, אם לא למטה מכך.
יש לראות את פרשת מקרא ביכורים כמלמדת אותנו ענווה גם מצד נותן השירות, גם מצד רוכש השירות. אולי לראות את עצמנו כשותפים.
