ניתן לראות את אירועי ספר בראשית בכלל ואת סיפורי האבות והאימהות בפרט כ"דרך ארץ שקדמה לתורה". כלומר – אירועים וסיפורים שיש ללמוד מהם התנהגות אנושית ראויה, מוסרית וחברתית, שעדיין לא מעוגנת בחוק "דתי" ולא מעוצבת ע"י הוראה ישירה של תורה מהר-סיני.
בפרשת "וירא", מידות החסד והצדקה של אברהם אבינו עם הכנסת האורחים המפורסמת שלו, ומידות המשפט והצדק בעמידתו של אברהם מול אלוהים בניסיון הצלת העיר סדום – מספרים את סיפורה של אותה "דרך ארץ".
אלוהים משתף את אברהם בתוכניותיו בנוגע לסדום, ומסביר לקוראים מדוע זכה לכך – "וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?! וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יז-יט). לאברהם אחריות על גויי הארץ, אחריות הנובעת מהיותו אדם אשר מחנך את קרוביו ומיודעיו ללכת בדרך הצדקה והמשפט. מכח זה עליו לדעת מה מתרחש בסדום, מה בתכנון אלוהים לעשות לסדום, ובעצם להיות שותף במשפט שאלוהים יערוך לה. אברהם יעמוד במשפט מול אלוהים בניסיון להציל את סדום בטענת "אולי יש צדיקים בעיר". אחריותו היא גם לדאוג לתיקונה. הניסיון, כידוע, לא צלח וסדום הוחרבה באש, אולם התנהגותו של אברהם הפכה לעמוד-אש לפני המחנה.
הביטוי הייחודי 'צדקה ומשפט' הפך לשם-קוד המופיע לאורך התנ"ך כולו ומאפיין את הדרישה המצופה הן ממנהיגי ישראל והן מאנשים פרטיים. למשל – הנביא ישעיהו יוצא בתביעה חמורה לאנשי ירושלים ומנהיגיה להתנהג כך, תוך עימות ברור עם דרכן של סדום ועמורה: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'?… גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים… אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', י-כז).
חכמי התלמוד מפנים את תשומת לבנו לסתירה פנימית שיש בביטוי זה – הרי משפט עניינו דין וחוק וצדק, וצדקה עניינה רחמים וחמלה ולפנים משורת הדין, וכיצד ילכו יחדיו?: "מצוה לבצוע (=לפשר) שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע (=פשרה). וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה" – והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע" (סנהדרין ו'). המחוייבות למשפט ולצדקה כאחד היא ב'ביצוע', בעשיית פשרה. הדרישה מאיתנו הופכת למדוייקת יותר – להתנהג בדרך המשפט והצדקה, האמת והשלום, גם יחד, וזאת על ידי חיים שיש בהם פשרה.
החינוך הביתי של אברהם הוא לדרך ה' הראויה של עשיית 'צדקה ומשפט'. כך מצווה אברהם את ביתו וכך נוהג בעצמו כאיש של חסד ויחס טוב והגון לבריות. מבט שכזה בעצם מנטרל את מימד הציווי החיצוני של ההתנהגות המוסרית הראויה ומפנה לה מקום לצמוח מתוך האדם עצמו, ממש מקרבו פנימה. המשוררת הפולניה אנה שווירשצ'ינסקה מתארת באופן שובה לב את פגישתה עם קבצנית זקנה: "…רָאִיתִי בְּפִנַּת הָרְחוֹב קַבְּצָנִית זְקֵנָה, אָחַזְתִּי בְּיָדָהּ, נָשַׁקְתִּי בַּלֶּחִי הָעֲדִינָה, שׂוֹחַחְנוּ, בְּקִרְבָּהּ הִיא אוֹתוֹ דָּבָר כָּמוֹנִי, מֵאוֹתוֹ זַן, חַשְׁתִּי זֹאת תֶּכֶף וּמִיָּד… נָתַתִּי לָהּ כֶּסֶף, לֹא יָכֹלְתִּי לְהִפָּרֵד מִמֶּנָּה, הֲרֵי בֶּן אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ קָרוֹב…". בן אדם צריך מישהו קרוב שמקרבו מתגלה כלפיו רגישות; חברה מצטיינת בקירבה בין פרטיה; האתגר של כולנו הוא בעשיית הצדקה והמשפט, ובשילובם כפשרה, שהופך מחוק והחלטה רשמית לעמוק ומשמעותי. לדרך חיים.
