רוחניות קשורה למין. מין קשור לרוחניות. הקשר ביניהם עולה בברור מתוך מבט במסורות הדתיות השונות, אבל הוא אינו פשוט. בעוד שיש מסורות, כמו הנצרות הקתולית וזרמים שונים בהינדואיזם ובבודהיזם, שרואות במין מכשול בהתכוונות של האדם אל האלוהות, מסורות אחרות, כמו היהדות (וזרמים אחרים בהינדואיזם ובבודהיזם), רואות במין לא רק חלק הכרחי של החיים, אלא נדבך חיוני בדרך אל האל.
בפרשה שלנו הדבר מודגם היטב. כשהתורה מפרטת את כללי הנזירות, היא מורה לנזיר היהודי להימנע מיין, מגזירת שיערו, ומקרבה למתים (כדי לא להיטמא). אבל אין בה מילה על התנזרות ממין. הנזיר, ש״נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽה'״ (פרק ו, פסוק ב), כלומר שקיבל על עצמו מסגרת מיוחדת של התקדשות כלפי האלוהות, ימשיך בחיי הנישואין שלו כרגיל. הנזירות נמנעת מהמתים, אבל היא לגמרי חלק מהחיים.
אנחנו יודעים שאין זה כך במסורות אחרות. הנזיר הנוצרי מתקרב אל האל ככל שהוא מדכא את גופו. כך גם הסַנְיָאסִי ההינדואי והבִּיקְהוּ הבודהיסטי, שהם המקבילות במסורות אלה למה שאצלנו קרוי נזיר.
התפיסה הזאת יוצאת מהשקפת עולם מסויימת, או אולי יש לומר, השקפת אל-עולם. מסורות שסבורות שהדרך אל האלוהות עוברת בהתנזרות מינית הן מסורות שרואות בעולם החומרי בעיה, אבן נגף או אף אשליה.
במילים אחרות, המיניות, שאינה רק תשוקה והנאה גופנית, אלא גם, באופן הפשוט ביותר, הבאת חיים, בעייתית עבור מסורות שרואות באלוהות משהו נבדל ונפרד מהעולם – ואף משהו שמנוגד לעולם.
על כן לדידן אם חיים בעולם מוותרים על האל, ואם רוצים להגיע אל האל, צריך לדחות את העולם. צריך להפסיק לקיים יחסי מין.
התפיסה היהודית הפוכה בדיוק: האלוהות אינה נבדלת מן העולם, אלא מעורבת בו. על כן, אם רוצה האדם להתקרב עד כמה שרק אפשר אל האל, אינו צריך להתנתק מהמיניות שלו או להתגבר עליה.
למעשה, אף הנזיר היהודי, פורש בקטנה מן החברה – שהרי בימי קדם לא היה מפגש חברתי ללא יין, שלא לדבר על קידוש בארוחת שבת, ובכך הוא מותח את הגבול. לכן כשמסתיימת תקופת נזירותו הנזיר מביא, בין היתר, קורבן חטאת לבית המקדש – כאילו הוא חטא. הוא חייב לכפר גם על המידה המינימלית שפרש מהעולם כדי להתקרב אל האל.
משמעות זו מודגשת בחג השבועות, שאנו חוגגים בדיוק במקביל לפרשת נשא. שבועות הוא חג מתן תורה, אבל הוא גם חג הביכורים. בשבועות אנחנו מביאים את רֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה (דברים כו) לפני האל.
