דברים לפרשת מקץ מאת ליאון וינר דאו, ראש בית המדרש
השבוע ב״קולות״, פנינו למישהו לגבי השתתפות בתוכנית ״אתחול״ עבור פעילי ופעילות בעוטף. ״זה נשמע תוכנית מעולה,״ הוא אמר. ״אבל אני לא יכול להתפנות לשום דבר עד שכל החטופים והחטופות כבר בבית. עד אז – אני מושקע רק בזה". מתנוססים ברחבי הארץ שלטים עם תמונות של החטופים בשבי החמאס, בהם שואלים, ״מה אם זה היה האבא/בן/בת שלך?״, ותשובתו של אותו הפעיל ברורה: הייתי עושה אותו הדבר בדיוק.
שלטים אלה מבקשים מאתנו מעשה קשה ביותר, מה שהתורה מכנה "ערבות". ערבות משמעותה לקחת על עצמנו את מצבו של מישהו אחר, לנהוג בה כשלנו ממש.
בפרשתינו כשיוסף דורש מאחיו שהם יורידו למצרים גם את בנימין, יהודה עושה מעשה יהודי – מלשון ״יהודה״ – כשהוא מגלה ערבות כלפי אח שלו. הוא מבטיח לישראל שהוא ידאג להחזירו:
"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כׇּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ט).
בהמשך דבריו של יהודה ליוסף יהדהדו את המחויבות שהוא לקח על עצמו, להחזיר את בנימין לאבא שלו:
"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (בראשית מד, לב).
בתלמוד פסוק זה משמש כמקור לקביעה, כי השעבוד של לווה עובר לערב שלו:
אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? מהכתוב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״.
מיהודה, אפוא, אנו לומדים את האחריות העמוקה של ערבות. להיות ערב משמע לא רק להזדהות ולא רק להושיט יד; להיות ערב משמע – לקחת על עצמי את החוב של הזולת. החוב שלו נעשה לחוב שלי.
לא תמיד יהודה היווה מודל לערבות. כפי שכתב ר׳ יהודה הרצל הנקן, הביטוי ״וחטאתי כל הימים״ מקשר בין איך שיהודה נהג כלפי יוסף:
"כמו אז שחטאתי עם יוסף כך גם עתה עם בנימין".
כשתמר כלתו באה אל יהודה מחופשת כזונה, היא חוששת ודורשת ערבון, שכן היא מפקפקת במידת הערבות שלו.
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שׇׁלְחֶךָ. וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ" (בראשית לח יז-יח).
בהמשך, לאחר שהוא מתגלה כאב העובר שבבטן שלה, הוא ערב לשלומה.
במובן העמוק, הסיפור של יהודה הוא הסיפור של כל בני ישראל: ללמוד להיות ״ערבין זה לזה״ (ספרא בחוקותי ז, ה). האדמו״ר מראדומסק, ר׳ שלמה הכהן רבינוביץ, מוצא קשר מפתיע ועמוק בין הביטוי ״ערבות״ שבפרשתנו לתפילת ערבית:
"[יש] בגמרא יעקב תיקן תפילת ערבית. לכן סיום הברכה ״מעריב ערבים״. הנראה לבאר העניין על-פי מה שכתוב בגמרא ׳ישראל ערבים זה בזה׳. כי יש שתי בחינות צדיקים. האחד המעיין על כל דרכיו שיהיו במישור וכל עמלו בתורה ועבודה ואיננו שם על לבו להשגיח על בני דורו להתערב עמהם. …אולם דרך הישרה שיבור האדם לקיים מצוות ׳ואהבת לרעך כמוך׳ גם בעניין עבודת הבורא ואיש רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק. גם על הפחותים מערכו ישים עין השגחתו לבל ידח מהם נידח. וזה הדבר נוהג בבני ישראל עד ביאת הגואל במהרה בימינו" (תפארת שלמה).
לפי התלמוד, ישראל תיקן תפילת ערבית. התפארת שלמה דורש ביטוי זה כ״מעריב ערֵבים״ – משמע לחתור להיות אותו סוג של צדיק שאינו רואה אפשרות כלשהי להפריד בין מדרגתו הערכית-רוחנית, לבין מצבו הערכי-רוחני של אחיו, כולל ״הפחותים״ ממנו. זוהי ערבות, וזה משמעות היותנו יהודים: להבין כי שלו ושלה – שלי הוא.