מה נשתנה בפסח הזה מכל הפסחים? שעצם היציאה מעבדות לחירות עומדת במחלוקת. שיש בינינו, מזה שנתיים, ויכוח עמוק על משמעותה של חירות. שקבוצה לא כל כך קטנה של אנשים סבורים שבמסגרת ההתמודדות של מדינת ישראל עם מגפת הקורונה צמצמו את חירותם באופן לא הוגן, ואילו קבוצה שניה מחזיקה שההתנגדות לכל הגבלה וחוק חותרת תחת האפשרות לחיות יחד, גם מתוך חירות.
החירות, כאידיאל, נישאה בפני בני אדם משחר ההיסטוריה, אולם משמעות המילה לא היתה זהה בזמנים שונים ובתרבויות שונות. חירות יכולה היתה להיות פשוט המצב בו אדם איננו עֶבד, כלומר אינו משועבד לאדם אחר. עבור היוונים והרומאים, חירות היתה השותפות, כאזרחים, בהנהגה הקולקטיבית של העיר או הרפובליקה. בהודו, מאז ימי האופנישאדות, חירות היא תהליך פנימי, ומשמעותה שחרור ממעגל המוות והלידה מחדש.
החירות שאנו חוגגים בפסח שונה מאלה. בני ישראל יוצאים ממצריים על מנת להיות עבדים. זאת לא טעות: הם יוצאים מעבדות לחירות, שהיא, בעצמה, עבדות.
בדקו בהגדה ותמצאו פסוקים מפורשים שמכריזים שבני ישראל הם "עַבְדֵי ה'" (תהלים קיג), ושאלוהים נתן נחלה "לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ" (תהלים קלו). אותה מילה ממש משמשת בהגדה ובמקרא כדי לתאר את בני ישראל במצריים ולאחר יציאתם ממצריים. בני ישראל יצאו מתחת עבדות פרעה, להיות עבדי ה'.
אלא שעבדות לאל היא, מבחינת אבותינו, חירות. כפי שכתוב במשנה (אבות, ו, ב): "מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". עבודת האל, קיום הברית שנכרתה בין עם ישראל לאלוהיו, היתה לדידם החירות העליונה ביותר.
אפשר להבין למה הכוונה מעיון בסיפור מתן תורה עצמו. כאשר בני ישראל נואשים מהמתנה למשה ודורשים מאהרן הכהן "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות לב, א), הם מבקשים ליצור לעצמם לא אל מצווה ודורש, אלא אל מזכה ומעניק. אל נוח. אל שאחרי שהם מעמידים אותו לפניהם מתחילה מסיבה: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שם, ו).
גם משה, שיורד מההר ושובר בזעם את הלוחות, עושה זאת משום שהוא רואה שאין בהם טעם. העם אינו מעוניין ולא יסכים לקבל עליו לא דיברות ולא חוק: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא" (שם, כה).
בני ישראל, בפשטות, פרועים. הנצי"ב מוולוז'ין, בעל ה'העמק דבר', כותב כי ברור למשה שהעם "פרוע הוא לעשות מה שלבו חפץ, איש כל הישר בעיניו באין מפריע."
החופש לעשות כל מה שלבנו חפץ אינו אפוא חירות, לפחות לא במשמעות שאבותינו כיוונו אליה. עבורם עבודת האל, שבאה לידי ביטוי בפולחן משותף ובהקמת חברה מתוקנת, חברת צדק, בה דואגים לחלש ופועלים יחד להגשמת חזון משותף, היא היא החירות.
מאז סוף מלחמת העולם השניה אנחנו נזהרים מתפיסות שכאלה. מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביות הוכיחו שהן הופכות בקלות גדולה מדי לכלי של שליטה טוטליטרית. יש גם להודות שהחברה שלנו, שרק הולכת מתגוונת, מסוגלת פחות ופחות להתאים עצמה לחזון יחיד, וממילא גם לא תהיה יכולה להגיע להסכמה על הדרך הנכונה אליו.
הדבר קשור לתפיסה הנפוצה של חירות בזמן הזה: רובנו מבינים חירות כאוטונומיה, כיכולת לפעול ללא הפרעה. מתוך תפיסה כזאת ניתן להבין מדוע יהיו אנשים שעבורם לא רק התוויית חזון קולקטיבי אחיד תרתיע אותם, אלא גם הטלת הגבלות על תנועה בעת משבר בריאות עולמי. במרווח בין שני אלה מתנהל הפולמוס על משמעותה של חירות – ועבדות – בזמן הזה.
מתוך הפולמוס הזה עלינו להעלות אמנה חברתית מחודשת. אם בכל דור עלינו לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, הרי שביציאת מצרים שלנו הלוחות הראשונים נשברו. כמו אז, גם היום יש לנו צורך בלוחות נוספים.
