"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ" (דברים כ, א). פרק שלם בפרשה שלנו, העוסק ביציאה למלחמה, עוסק, בעצם, באדם הפרטי היוצא למלחמה. חיילים, במדיהם האחידים, מוכוונים לכבוש את עצמיותם ולהיות דמויות אנונימיות המשרתות מטרה. אך, כל חייל וחייל מחזיק בתוכו סיפור איתו הוא יוצא למלחמה. הפרשה מונה מצבים שהסיפור האישי גובר על צו הגיוס: מי שבנה בית, או ממש עכשיו נטע כרם, מי שהתארס ואפילו לא הספיק התחתן ומי שנפשו לא תעמוד בלחימה. אך במציאות הישראלית שלנו, האנשים האלה יוצאים להילחם. חלקם בדיוק השקיעו בעסק החדש, או נולד להם תינוק או מי מהוריהם חולה או תכננו ללכת את שביל ישראל עם ילדיהם או פשוט רוצים לחיות את היומיום שלהם, את חייהם. הפרק הזה מכיר בכך שבני האדם הם רבי רבדים בנפשם ובמעשיהם. הם גם וגם – גם מקימים בית וגם יוצאים להלחם. היציאה למלחמה היא לא לשם המלחמה, אלא היא כדי להקים בית, לטעת כרם ולהתחתן. כדי שיהיה את המרחב הזה לביטחון ולישיבה לבטח על האדמה. המלחמה היא לאפשר את החיים עצמם.
מסופר על רבי יוחנן שפגש את ריש לקיש, ראש השודדים, בירדן ושכנע אותו לתקן את דרכיו וללמוד תורה עד שהפך למנהיג גדול ולחברותא של רבי יוחנן עצמו. הסיפור מספר על ויכוח הלכתי בשעת לימוד בין השניים, בבית המדרש על השלב שבו סכין מוכן לשימוש. רבי יוחנן אומר משעת הצריפה בכבשן וריש לקיש, מזמן הצחצוח במים שאחריה. ויכוח טכני מקצועי על הכנת סכין. לכאורה:
"אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּמָה הוֹעַלְתָּ לִי? שָׁם קָרְאוּ לִי "רַבִּי" וְכָאן קוֹרְאִים לִי "רַבִּי". אָמַר לוֹ: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן וְחָלָה רֵישׁ לָקִישׁ. […] וּמֵת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.
הָיָה רַ' יוֹחָנָן מִצְטַעֵר אַחֲרָיו הַרְבֵּה. וְלֹא יָרַד לְבֵית הַוַּעַד. […] עָמַד וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו וּבָכָה וְאָמַר: הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הָיָה צוֹעֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ. בִּקְּשׁוּ עָלָיו חֲכָמִים רַחֲמִים וָמֵת".(תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ"ד, ע"א, נוסח ספר האגדה)
כשרבי יוחנן לא מצליח לשכנע את ריש לקיש בצדקת טיעונו, הוא "דוקר" אותו – חורג מגבולות הויכוח ועולב בו על עברו. הוא מזכיר לו שהיה שודד ולכן מבין בסכינים. זה השלב בסיפור שהויכוח ההלכתי, הבית מדרשי, לצורך הכשרת סכין, הופך למלחמה לצורך המלחמה. הניצחון בויכוח, תוך השפלת היריב, הוא המטרה ולא החיים עצמם – הכשרת סכין שיעשה בו שימוש במטבח, בשדה או בקרב. מכאן כבר הכל מדרדר, ריש לקיש נפטר משברון הלב של בגידת חברו בו, ורבי יוחנן מת מצער על מותו של החברותא הכי לעומתי וטוב שהיה לו.
יציאה למלחמה היא הכרח. מלחמה היא קשה וכואבת ועצובה, ומשפיעה גם על הלוחמים והלוחמות בה וגם על כל החברה כולה. מלחמה היא מצב תודעה קיצוני וככזה, הוא עלול לשאוב אותנו לתוכו, עלינו לזכור כל הזמן שמטרת המלחמה היא לבנות ולאהוב וליצור ולחיות: "יוֹם 31 לַמִּלְחָמָה / הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי / בְּכָל יוֹם / לְהַדְהֵד בִּתְהוֹמוֹת / צְלִיל וּמִלָּה / הַכֹּל שָׁבוּר / כִּמְעַט אֵין בִּי שִׁירָה / תְּהוֹם לִבִּי עוֹלֶה בָּאֵשׁ
אֵין בִּי רָצוֹן / רַק הַבְטָחָה / גְּדוֹלָה מִמֶּנִּי / אֵין בִּי כֹּחַ / רַק שְׁבוּעָה לִילָדַי / שֶׁגַּם אִם אֵינִי מְבִינָה / אֶבָּנֶה" (אפרת צרפתי, בתוך מגזין גלויה ).
