אם רוצים הדרכה באיך לא להתנהג כהורה, הורותם של יצחק ורבקה בפרשתנו יכולה להציע דוגמת מופת:
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה כח).
אהבת יצחק תלויה בציד בפיו של עשיו, ואילו אהבת רבקה מכוונת ליעקב בגלל היותו "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה כז). אהבתם היא סוג של העדפה, "אהבה שתלויה בדבר" (משנה אבות ה טז), המושרשת בתחרותיות ואף מחריפה אותה. ׳אהבה׳ מסוג זה נעשית לגורם הרסני, כזה שיבוא לידי ביטוי ביחסיהם של יעקב ועשיו בהמשך.
האם זוהי דרכה של האהבה? אהבה היא אחת ממצוות המכוננות בתורה, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה), "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) וכן, "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י יט).
מה טיבה של אותה האהבה, שיצחק ורבקה חשים כלפי בניהם? מ.מ. בובר מציע הבחנה בין רגשות הנלווים לאהבה – כגון היסחפות, התלהבות, התרגשות – לבין האהבה עצמה:
"רגשות מלווים את העובדה המטפיסית והמטפסיכית של האהבה, אבל אין הם עצמותה … רגשות הם משהו ש׳יש לי׳, ואילו האהבה מתרחשת. רגשות דרים באדם, ואילו האדם דר באהבתו. … האהבה אינה דבקים ל׳אני׳ על הדרך שהאתה נעשה לה ׳תוכן,׳ מושא גרידא; היא שרויה בין אני לאתה" (מ.מ. בובר, אני ואתה, תרגם יהושע עמיר).
כשהתורה קובעת כי יצחק אהב את עשיו ושרבקה אהבה את יעקב, בעצם היא מתייחסת לרגשות המתלווים לאהבה, המתעוררים בעקבות תכונות מסוימות ״כי ציד בפיו״ או כי הוא ״איש תם יושב אוהלים״. בובר מסביר מדוע אהבה שכזו היא ״עיוורת״:
"כל עוד האהבה היא ׳עיוורת׳, אין היא רואה יצור במלואו" (בובר, שם).
אהבה עיוורת כזו, בעצם, כוחה בפירוק: בפירוק האדם לחלקים, וכן בהגברת תחרות ופילוג בין בני אדם. לעומתה קיימת אהבה פקחית, אשר ביסודה אחדות.
אהבה ממשית, טוען בובר, מתחרשת במרחב שבין האני לבין האתה, והיא נבדלת מהרגשות הנלווים:
"אהבה היא אחריותו של אני לאתה: מכך עשוי לקום הדבר שאינו יכול להתקיים בשום רגש: שִוויונם של כל האוהבים, למִקטון ועד גדול … " (שם).
תחת רגש, האהבה מושרשת במעשה – בלקיחת אחריות על מצבו של האחר, מה שילבש צורה בשלל מעשים, בין אם קטנים בין אם גדולים.
אריך פרום אף הוא מדגיש את הפן המעשי של אהבה. הוא רואה את האהבה כאומנות, משהו שדורש מאמץ ותרגול. הוא מבחין בין סוגי אהבה שונים – אהבת הורה לילד, אהבת אחים, ואהבה ארוטית – אך לכולן יסוד אחדותי אחד:
"המשותף [בין אהבת אחים לבין אהבת אם] הוא שמעצם טבען אין הן מוגבלות לאדם אחד בלבד. אם אני אוהב את אחִי, אני אוהב את כל אחַי; אם אני אוהב את ילדִי, אני אוהב את כל ילדַי . . . האהבה הארוטית … מניחה … שאני אוהב מתוך תמצית הוויתי – וחווה את זולתי בתמצית הווייתו. בתמצית, כל בני האדם זהים. כולן חלק של אחד; אני אחד" (אריך פרום, אומנות האהבה, עמ׳ 51, 53).
האהבה היא חומר לא מתכלה. אדרבא, הוא מרבה את עצמו: מי שיודע לאהוב מישהו אחד, ידע יותר בקלות לאהוב את האחרים.
פרשת תולדות מלמדת אותנו על אודות האהבה בדרך השלילה. יעקב ורבקה מלמדים אותנו על סכנת הפילוג שבאהבה עיוורת. אך, קיימת אפשרות אחרת, והיא זו שהתורה מצווה עליה: האהבה כמעשה של אחריות. ככזה, האהבה אולי מופנית אל 'אחד', אך היא בו בזמן מקדמת אחדות
